טוב אז כבר דיברנו על זה והוא כבר הודיע לי יותר מפעם אחת שהוא לא אוהב אותי
והחלטתי יותר מפעם אחת שאני לא אוהבת מי שלא אוהב אותי .
וזה רק הגיוני. לא ?
אז למה אני מחכה שיתקשר , ומתבאסת שכבר שתיים עשרה בלילה וכנירא שהיום הוא לא יחשוב עלי
אבל אני כן
ולא רק שחשבתי עליו
אלה כל דקה ביום
או מתי או התקשר או כנסיון להדחיק את השאלה הזאת ...
אז אני לא אוהבת אותו , כי הוא לא אוהב אותי , ולא יודע כמה לבד אני , או כן יודע , אבל לא אכפת לו , או שזה לא עינינו ,
והלבד הזה זה גם בעיה , כי אני כלואה בו , בלי מקום לפרוק בו קצת ופעם היו אנשים שהכילו אותי וחברים שצחקו על הדפקות של החיים ביחד , ואנשים שגרמו לך להרגיש שהסריטות שלי בסדר , ועכשיו זה רק אני והמחשבה שאני דפוקה כל כך שעד שכבר התפשרתי ביני לבין עצמי עליו ובסוף גם לזה אני לא ראויה , ומתי הרחקתי את עצמי כל כך , ואני כבר לא מרגישה בנוח בשום מקום , ואפילו עם עצמי לא נוח לי , אני פקעת עצבנית ורק עובר לי בראש בלופ מתי הוא היתקשר כי כשהוא התקשר אני אוכל להגיד לו כמה כואב לי כל הלבד הזה או לשחק אותה חזקה , אבל לפחות לא אהיה לבד . ומתי לבד הפך לקללה ומתי הפכתי להיות כזאת ממורמרת.
ותאמינו לי שהוא לא שווה את הכאב לב והזמן , אנחנו לא אותו סיגנון , אבל בסוף הלב הוא רק אוסף של חרדות ודפוסי התנהגות , הלוואי שהייתי מזכירה לעצמי שהייתי בסדר לפניו ושאני בסדר אחריו ושהוא רק פסיק קטן שלא חשוב ביכלל.
אבל בא לי חבר להתקשר אילו כל סוף יום ולהגיד לו , וואלה קשים החיים האלה והוא יגיד לי אני יודע.
וזה הכל . שמישהו יזדהה איתי קצת ויכיר בחרדות שלי כי לפעמים אני מרגישה שחקנית בסרט פעולה שמתנהל אצלי בראש ולא מבינה איך לא כולם חווים אותו גם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות