היי
כן אני בת 13 ואני יודעת שאני קטנה, בעקבות הקורונה נכנסתי לתקופה ממש קשה,
זה נשמע לכם כאילו אני ילדה בת 3 שלא מבינה כלום בחיים שלה ולקחו לה את השוקולד אז היא חושבת שהיא בדיכאון
אבל הי זה לא נכון
הייתי רגילה להיות הילדה הכי קופנצנית ושמחה ושטותניקית ומהסגר הראשון התחלתי להרגיש לבד, חסרת משמעות, התחלתי לשנוא כל דבר שבי כל דבר הכי קטן בגוף שלי.
גיליתי כמה אנשים טוקסיק ורעים היו לי בחיים, היה לי קשה להוציא אותם, אבל עשיתי את זה.
בעקבות השנאה העצמית התחלתי להרעיב את עצמי, הייתי אוכלת ומקיאה בכוח, ניסיתי למצוא תירוצים להורים שלי למה אני לא רעבה.
אנשים פגעו בי, והתרחקו ממני, רק בגלל שהשתנתי בגלל המצב הנפשי שלי.
וכל זה, עברתי לבד.
נשארה לי חברה אחת ויחידה שסמכתי עליה, היא הייתה כמו הפסיכולוגית הקטנה שלי.
דיברתי עם ההורים שלי כמה וכמה פעמים והם רצו להביא אותי לפסיכולוגית.
רציתי כי חשבתי שזה יעזור אבל אני פשוט יודעת שאני לא יודעת להתמודד עם דברים כאלה, עם לדבר עם אנשים שאני לא מכירה על הדברים הכי איישים שלי.
שהסגר האחרון נכמר וחזרתי לבית ספר הייתי בטוחה שאוקיי הכל בסדר אני אחזור להיות מי שאני כי תכלס אני לא אוהבת את מי שאני, אני עצובה כל הזמן ולא מצליחה לחשוב חיובי והחבר הזו כל הזמן מנסה לעזור לי אבל אני מרגישה שאני כבר כבדה לה ואני לא נפתחת יותר עם אף אחד.
כל פעם שכמה חברות הולכות סתם לעשות משהו כיפי הגוף שלי אומר קדימה קומי תעשי את זה אבל המוח אומר לא אין לך למה גם ככה תחזרי להיות לבד בבית אז אין לך למה.
כל הזמן הזה, הדבר היחיד שעזר לי, זה לפגוע בעצמי.
לא היה לי אכפת שזה לא בריא וכל השיט הזה, זה משחרר ועושה לי סוג של הרגשה של סיפוק, אחרי כמה פעמים זה הפך להתמכרות ואני לא מצליחה להפסיק.
כל דבר קטן שקורה לי אני ישר רוצה לחתוך ולהרגיש את ההרגשה הזו.
אני לא יודעת כמה מה לעשות, אני מרגישה לבד ואני גם כזאת.
מה עושה אותכם שמחים? אני רוצה להיות מאושרת, להנות מהחיים, אני עוד קטנה ואני לא רוצה לפספס שום דבר
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות