אני בנאדם שקוף ואומלל ותמיד הייתי. ועכשיו כשאני נושקת ל-40 התקווה לתיקון או שינוי של המצב הזה הופכים לקלושים.
בערך מגיל 16 אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, בשל דימוי עצמי נמוך מאוד, חוסר ביטחון, חרדה חברתית... וגם תרופתי, אבל לא הצלחתי למצוא תיקון או הקלה למסלול העליבות של החיים שלי. כך שזה כנראה אינו פיתרון עבורי.
אפשר לומר שכלפי חוץ המצב שלי נראה ״סביר״ - אינטיליגנטית, משכילה, עובדת, יפה ומושכת (כך אומרים עליי). עם זאת רווקה ללא ילדים, מאוד עצובה על רקע זה ומאוד בודדה. אני חיה בעולם ואין באמת מי שאכפת לו ממני, וזה עוד בגיל שעוד יש לי ״שווי בחברה״.
החלק הבאמת עצוב הוא שבאמת ניסיתי, בכל הכוחות שהיו לי לשנות, לתקן, לצאת ממסלול העליבות של החיים שלי. אבל כנראה שלהאבק גם על המקום שלי בחוץ וגם בקשיים מבפנים...זה קשה מדי.
אז השאלה מה עושים כשאין כבר תקווה לשינוי. כאילו, ממשיכים לחיות בלי שמחה עד שמתים, במוקדם או מאוחר?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025