האם להישאר בישראל או לעזוב?

טוב אז אני כבר ממש אובד עצות.
אני התחלתי ללמוד לבגרויות בגיל 24, בגלל שבגיל ההתבגרות הייתי בחברה החרדית שבה לא לומדים לימודי ליבה(חזרתי בתשובה). יצאתי משם , ולקח זמן עד שיכלתי להשלים בגרויות כי גם הייתי צריך להשלים צבא. סיימתי בגיל 26. חשבתי ללמוד בחול, ואז התחילה הקורונה שהפכה הכל לפחות ודאי , ולכן החלטתי ללמוד בארץ. התחלתי ללמוד משפטים , וגיליתי כמה שהתחום לא מושך אותי. וכמה שאני רק סובל מהשהיה בארץ, מהכמות אורתודוקסים שיש כאן, ומהקושי להתחבר. עכשיו כשסיימתי שנה א, אני שואל את עצמי האם לעבור לחול או לא. אין לי ויזה, ואין לי דרכון זר. הייתי רוצה ארהב אבל לא בניתי תכנית למעבר לשם. בניתי דווקא תכנית למעבר לאירופה, אני יודע את השפה ברמה בסיסית, והתכנית כביכול היא להגיע לשם, להירשם לביס ללימודי שפות ולשפר את השפה, ואז להכנס בשנה הבאה ללימודים שם. אבל - אני גם לא סגור על מה אני רוצה ללמוד שם, בשנה הראשונה בכלל אסור לי לעבוד כי אין ויזה, וגם אם אקבל ויזת לימודים זה לא מאפשר עבודה, אז זה אומר שירד לי משהו כמו 50 אלף במקרה הטוב על השהיה ולימודי השפה. שלא נדבר על זה שאחר כך זה לימודים באוניברסטה במדינה אחרת, עם שפה אחרת, ושאי אפשר לעבוד שם כל הזמן אם אין לך דרכון זר. פה בארץ יש לי לימודים מסודרים, עם מקום עבודה שמאפשר לי יחסית ללמוד (האנשים שם בעבודה עושים לי לא טוב ולכן רוצה לעזוב), על פניו יש פה הרבה יתרונות. אבל במציאות אני סובל כאן. ורוצה רק ללכת מפה. שנה שלמה סבלתי השנה. לא רוצה לסבול עוד שנתייים וחצי. וגם הפחד הזה שבסוף התואר יהיה עליי לחץ להישאר ולעשות פה התמחות להיות עורך דין פה - כי - 'מה, עשית את כל הדרך הזאת ולא תנצל את ההזדמנות להיות עורך דין'? בעוד שכל מה שאני רוצה זה לברוח מפה. ולהתחיל את חיי במדינה אחרת! מצד שני השעון דופק ואני בן 27 ואם מתחיל באירופה אהיה שם בן 28 בשנה א בעוד שסביבי יהיו בני 20. בקיצור, אני מבולבל. יש לי עבר דתי שרודף אותי ושממנו אני רוצה להיפטר, אני רוצה להתחיל חיים חדשים. אני רוצה , אבל זה קשה לי. אני מרגיש שאני מתקשה מאוד לקבל החלטות. ובטח שמים לב לבלבול הזה שלי גם כאן. אני מאוד מבולבל. וממש לא ברור לי מה לעשות, יש לי פחות משבוע להחליט. אני פשוט לא רוצה לסבול, רוצה ללכת למדינה אחרת. אני מעדיף ארצות הברית מאשר אירופה אבל זה מה שיש כרגע. אבל גם אירופה - המחיר של המעבר הוא כבד. מאוד. אם אני הולך לשם זה לבד ככה בלי כלום. ואין ודאות. אף אחד לא מבטיח לי שום דבר. ואני שונא להפסיק את הדברים שאני מתחיל אותם, וכשהתחלתי ללמוד בישראל הבטחתי לעצמי שאסיים. אבל אני פשוט סובל במדינה הזאת כי יש בה כל כך הרבה דברים שרוצה להיות רחוק מהם - דתיים, משפחה שאני בקשר לא משהו איתה. יש גם פתרון לענין של העלויות בחול - אני יכול לשכור דירה קטנה ולהמשיך לעבוד ובינתים ללמוד את השפה בקורס מקוון. וככה לחסוך כסף ואז ממש קרוב לקבלה לאוניברסיטה לעבור. אבל אני מפחד שזה יתקע אותי פה ואני פשוט רוצה לחתוך ומהר. אני באמת לא יודע מה לעשות, ואם אני חס וחלילה אשאר פה, אני יודע שזה יתקע לי את ההתפתחות שלי כאדם חילוני, בחול אני אצליח יותר להשתלב בחברה החילונית, כאן אני עוף מוזר שהוא חצי חרדי כזה. כאן העבר החרדי רודף אותי, בחול העבר הישראלי ירדוף אותי ולא החרדי, וזאת בדיוק התקווה שלי, שהסיפור הזה יישכח אצלי ושאני אבנה זהות חדשה. אחרי הרבה זמן בחרתי להעלות את השאלה כי אני באמת אובד עצות כבר. אך לא נותר לי הרבה זמן להחליט מה לעשות.