מרגישה שיש לי סביבה רעילה, אין לי למי לפרוק רגשות

כבר שנים שאני מחזיקה הכל בפנים ואין למי לפרוק.
יש לי אח שקטן ממני בשנה, הוא היחידי שאני יודעת שיכול להבין אותי, שלא שופט אותי ותמיד יקבל אותי.
אנחנו אולי טיפה שונים אבל אופי, הוא העתק מדוייק כמו שלי,
צורת דיבור והכל.
אבל הוא הרבה פעמים פשוט בבועה משלו ויכול להעלם לחודש אפילו עד שאני מגיעה לבקר אותו ואנחנו יושבים ומדברים על הכל פנים מול פנים.
אבל חוץ מזה, לא מרגישה בנוח לשתף את הרגשות שלי יותר מידי עם אנשים אחרים כמו לדוגמה חברות שלי או חבר שלי שאנחנו כבר שנים ביחד.
עם חברות שלי עברתי הרבה, מהרבה מהן ניתקתי קשר ברמה שאמרתי להן שאני לא רוצה לדבר איתן יותר בגלל מעשים שונים שהן עשו.
מעשים שהרגשתי שלא כיבדו ואפילו השפילו אותי (לא בכוונה אבל יצא) והן בכל זאת לפחות פעם/פעמיים בשנה שולחות הודעות שהן מתגעגעות ואנחנו החברות הכי טובות שלך, למרות שאני לא עונה להן, ולמרות שאמרתי הרבה פעמים שאני לא מעוניינת לשמור על קשר איתן.
זה משהו שנמשך בהבטחה כבר 5 שנים.
חברות שאני בקשר איתן דיי טוב וכמעט כולן מכירות אחת ואת השניה ותמיד מי שמכירה אחת ואת השניה היינו נפגשות ביחד ונהנות יותר ביחד.
ב3 שנים האחרונות כל פעם שהן יוזמות יציאה ואני שואלת אם לקרוא לעוד חברה או נשאל אם לצרף אחרות ליציאה ישר אומרות שלא, מעדיפות שניהיה לבד.
מבינה בסך הכל, אבל אני לא מבינה את הרעיון שהן ישר הולכות לספר לבנות האחרות שאנחנו יוצאות לבד, מרגיש לי אחר כך כמו תחרות עם האחרות ומאוד לא בנוח.
ב4 שנים האחרונות אני מאוד מתאמצת לעבוד יותר ואני משלבת הרבה דברים ביחד להרגשה העצמית כי אני באמת חושבת שמגיע לי לחשוב על עצמי רק לשם שינוי.
אז יוצא לי להיפגש עם חברה אחת ל…..
אחת לשלושה חודשים….. אחת לחצי שנה… יש כאלה שאני נפגשת פעם בשנה אבל באמת שלא מרגישה שהזמן טס ומעירים לי על זה כל הזמן.
לעומת שכשהייתי צעירה יותר, הייתי מרגישה לא נעים להגיד לא, הייתי יוצאת כל יום פשוט למרות שלא הייתי רוצה ולמקומות שתמיד הן היו מחליטות ולא אני.
המשפחה של הבן זוג שלי מאוד גדולה, יש לו 8 אחים מאותה אמא. והמון בני דודים ודודים.
ולא, ממש לא חרדים, משפחה חילונית.
כל סופש תמיד יוצאים לאנשהו, זה לא שאני מתבודדת.
אבל גם שומרת מרחק כי גם הם פגעו בי המון עם הדרמות שלהם.
מספיק שאני אומרת לחבר שלי באוזן אני צריכה לשירותים, כולם קמים ופותחים בריב שאני מרכלת על מישהו ומסיקים מסקנות.
חברות שאני הכי סומכת עליהן בעולם עברו לקצה השני של הארץ ודיבור בינינו כמה שאנחנו מנסות פשוט לא מצליח.
אז גם נפגשות פעם ב…. אני כבר לא יודעת כמה…..
אני בן אדם מאוד פתוח, תמיד הייתי.
אבל עם השנים אני שמה לב שאני לא אותו בן אדם, פחות צוחקת, לא מתלהבת, ופחות סומכת.
בין הסיבות שאני הפסקתי לשתף אנשים בחיים האישיים שלי, זה כל פעם שאני מספרת משהו, ישר אומרים לי בפנים למה את משקרת.
סיפורים אמיתיים לגמרי, לא מוגזמים, דברים שעברתי.
ואומרים לי בפנים זה לא נכון, את משקרת.
למה?? אני באמת לא מבינה?
ותקופה ארוכה מאוד שלא קרה לי דבר כזה.
לא מזמן נכנסתי לחבורה חדשה של חברים דרך חברה שלי.
סיפרתי להם על סיפור שהיה לי במקום עבודה קודם שפשוט היה עבודה משעממת וכמעט ולא הייתי עושה שם כלום ושאלו אותי זה נכון או שהמצאת?
ואז בפעם אחרת סיפרתי על מקום עבודה אחר שעבדתי בו וכמה אהבתי את העבודה ובגלל סיכסוך התפטרתי, אחד החברים שאל אותי
את באמת עבדת שם? עבדת פעם איפשהו?
ואני הרגשתי מובכת מאוד!
הם עוד קוראים לי לשבת איתם כל פעם ואני לא מרגישה בנוח להיות איתם והם מתעקשים שאני אצא איתם.
מה הקטע של זה?
הרבה פעמים אני נלחצת להיות בחברה של הרבה אנשים ומרגישה מאוד ביישנית ומבודדת. למרות שאני לא.

יש לי חלום שאני מאוד רוצה להגשים ואני פעם אחת סיפרתי לכמה חברים ולמשפחה והם צחקו עלי.
חוץ מאחי שבאמת גרם לי להרגיש כאילו הוא גאה בי.
אבל אחרים שברו אותי.
חשבתי להיות זמרת, לא במקצוע, פשוט לעשות שירים לעלות ליוטיוב סתם להרגשה הטובה של עצמי.
שנים הם לא שכחו את מה שאמרתי להם וכל פעם השתמשו בזה בתור בדיחה.
והמשפחה? אמרו לי שאני פשוט מנסה לגנוב את תשומת הלב, שאני חייה באשליה, ויש רק בן משפחה אחד שהוא מוכשר וזה ממש לא אני, שזה אחי.
ושוב אני רואה את שנינו באותה צורה, אני יודעת ששנינו מוכשרים ושנינו מאוד חכמים.
אבל המשפחה שלנו לא רואים אותנו בתור שווים.
תמיד אני החכמה אבל ראש בקיר, הוא טיפש אבל מוכשר.
אני אוהבת לעבוד, הוא עצלן ובטלן.
וזה מעצבן אותי, כי אני לא רואה את כל זה לנכון.
הוא גם חברתית לא מצליח, סיפור דומה.
יש לו בת זוג גם הרבה שנים ביחד ושניהם דיי מנותקים חברתית וזה מפריע להם. החלטתי עכשיו גם לנסות לעשות כך שכל פעם שאם עושים משהו וגם אם לא שניפגש כולם ביחד פעם לשבוע או שבועיים או לצאת רק זוגות. כדי שלא ירגישו שהם לבד, יש אותי גם.
אני מנסה להתחבר, מנסה להרגיש שייכת ולקבל את אותה האהבה שאני נותנת לאחרים שיחזירו לי גם. אבל אני מקבלת בדיוק ההפך.
כאילו הבעיות של אחרים יותר חשובים ואצלי זה כלום.
גורמים לי להרגיש כאילו הדיעות שלי הן לא מקובלות.
לפעמים שאני מדברת מתעלמים ממני, בהתחלה הייתי בטוחה שלא שומעים אותי, הייתי חוזרת על אותו משפט פעמיים או מנסה להרים את הקול שלי קצת יותר עד שאמרו לי פשוט את לא רואה שאנחנו לא מתייחסים למה שאת אומרת?
אני מרגישה באמת שהכי טוב זה להסתגר בחדר להשאר מתחת לשמיכה ופשוט לא לצאת לשום מקום ולא לתקשר עם אף אחד, כדי לא לדבר וכדי שלא יהיה על מה לדבר.
לפעמים ששואלים אותי מה אני מעדיפה לעשות ואני אומרת להיות בבית, מסתכלים עלי מוזר.
למה את לא רוצה ללכת לקולנוע?
ללכת למסעדה?
יש לי סרטים בחינם בבית ואני אוכלת אוכל טעים בבית.
מעדיפה שיבואו אלי או שאני אבוא לחברים, לא רואה בזה שום דבר רע אבל אחרים כן.
לפני חצי שנה ניסיתי ללכת לפסיכולוג, גם בשביל להעלים את הפחדים שלי למרות שאני הרבה פעמים מצליחה להשתלט עליהם לבד, אבל בכל זאת שיהיה עם מי לדבר.
התחלתי תהליך, אמרו לי שיקבעו לי תורים ושם זה נעצר.
להתקשר לשאול מה נסגר עם זה למשהו קשה לי, מרגישה כאילו אין לי אוויר להוציא בשביל לשאול את השאלה.
כמעט כל לילה בסוף יום קשה, כדי לא להראות כמה קשה לי לחבר שלי, אחרי שהוא נירדם אני פשוט בוכה עד לפנות הבוקר. בדיוק כמו עכשיו.
גם קשה לי לשתף את הבן זוג שלי, כי גם לו יש ימים רעים. וכשהוא רואה אותי עצובה הוא נסער ואומר איפה אותה בחורה שהתאהבתי שתמיד הייתה שמחה ותמיד הייתה מחייכת, כל יום את מתלוננת כל יום משהו לא טוב לך.
אנחנו כבר 7 שנים ביחד ואני מאוד אוהבת אותו, אבל לשתף בזה שאני מרגישה מאוכזבת מהיום שלי מאוד קשה.
אולי מישהו פגע בי היום אבל הוא עובד פיזית מאוד קשה והוא מתמודד עם עצבים של עוד מלא עובדים בעבודה ולא רוצה להפיל עליו גם את הדמעות שלי. מרגישה יותר בנוח בשקט שלי.
אבל נמאס לי כבר. אני חייבת למצוא פתרון כבר לכל השטות הזאת, אבל אין לי. מרגישה שאני תקועה ולא מתקדמת לשום מקום גם אם אני מנסה! רוצה לחזור להיות נלהבת מדברים ולצחוק כל יום במקום לחזור עם פרצוף באסה ולהגיד את המשפט הקבוע אין כמו המיטה שלי ולהיעלם.