אני במשבר ונלחמת על משהו שכנראה גדול עליי ואין לי פיתרון לזה

אתם אולי תחשבו שאני מתבכיינת סתם אבל הגעתי למצב שאני ישנה כמעט כל לילה 4 שעות אז אני ברצינות רק פורקת עול ואם יש לכם עצה שיכולה להיות יעילה.. הכל יתקבל בברכה. אני אחפור פה נטו כדי שתהיה לכם תמונה יחסית טובה על המצב שלי.

אז אני סטודנטית לתואר מדעי שנה ב'. אני גרה בחיפה ולומדת בבר אילן (מרחק בתחבצ של שעה וחצי/ שעתיים נסיעה). 4 פעמים בשבוע יש לי שיעורים בשעה שמונה בבוקר,3 שלוש פעמים בשבוע מסיימת בשש בערב, מה שאומר שאם אני באוניברסיטה אז אני מגיעה הביתה בין שבע וחצי לשמונה בערב. אם אני מגיעה לאוניברסיטה לשיעור המתחיל בשמונה בבוקר אני צריכה לקום בארבע וחצי בבוקר. הקורסים שלי (חוץ ממעבדות) הם כביכול היברידיים- תשע קורסים הסמסטר, שני קורסי מעבדה ושני קורסי בחירה; שאר הקורסים מתנהלים בתנאים לא תנאים: המתרגלים חלק מהשיעורים מקליטים וחלק לא, המרצים של הקורסים החשובים והכבדים מבוגרים מדי בשביל להתאמץ להראות את הלוח לסטודנטים שמנסים ללמוד בזום וחושבים שלהראות מצגת זה מספיק, או להדליק זום מבלי להקליט או לראות הקלטה באיכות מזוויעה שבקושי אפשר להבין משהו.. בקיצור כל המצב הזה גרם לי לצאת מהבית ולעשות את הנסיעות האלה לאוניברסיטה כדי שאוכל לפחות לנסות לראות שיעור אחד בתנאים נורמליים, אז יצא מצב שאני נוסעת לאוניברסיטה 3-4 פעמים בשבוע ומסיימת בשש וחוזרת בשמונה הביתה.
אציין שדירה משלי זו לא אופציה מהרבה סיבות, אבל העיקריות הן: אני ממשפחה פרימיטיבית שחושבת שאסור לעזוב את הבית עד שמתחתנים, ואין לי מספיק כסף לשלם על שכר דירה (אני משלמת בעצמי על השכר לימוד והנסיעות בלי עזרה מההורים) כי אני לא עובדת וכנראה אכנס לחובות וזה כאב ראש מסוג אחר.
אני בפיגור יחסית גדול בחלק מהקורסים מסיבות כאלה ואחרות כי א' אני לא מבינה מה רוצים ממני בהרצאות, ב' אין לי כסף למורים פרטיים, ג' אני עייפה מדי בשביל לחזור על הקלטות (אם יש בכלל) של הרצאות/ תרגולים, ד' אין לי חברים בתואר.
כמו שאמרתי מקודם אני חיה על 4 שעות שינה. סוף השבוע השלישי לסמסטר ואני כבר חסרת שינה, מה שמוביל לחוסר ריכוז רציני, מה שמוביל להידרדרות ולפיגור בחומר, מה שמוביל לפגיעה בחיי האישיים כי אני צריכה לקחת אקסטרה זמן בשביל לנסות להבין את החומר הנלמד (ובכללי אני צריכה לעשות את זה כי רק ככה אקלוט כמו שצריך), מה שמוביל לנטישה שלי מהחברות שלי שבניגוד אליי כן מסוגלות לנהל חיי סטודנטים ותואר וחיי חברה וחיים בכללי (לא אני לא עושה את זה מתוך קנאה, אלא כי אם אני יוצאת איתן או סתם מדברת איתן בווצאפ או בטלפון זה מוציא אותי מריכוז שגם ככה אין לי); אני באמצע קשרי שידוכים לשני גברים וגם פה אני צריכה להשקיע לא מעט זמן כי צריך לפתח שיחות, לדבר עם הבנאדם מולי, להיפגש לכמה שעות מדי שבוע, ולחשוב עמוקות אם הבנאדם מולי מתאים לי בכלל מבחינת זוגיות, מה שמוביל שוב לחוסר ריכוז בלימודים שגם ככה אין לי. ואין אופציה להקפיא את זה כי מבחינת העדה שלי אני כבר צריכה להביא בעל הביתה ואני גם בכללי רוצה בעל שיהיה לידי.

אם לסכם בקצרה: אין בי את היכולות למזג טוב את כל הצדדים האלה בחיי (ואין צורך לפרט לי כמה חיים של אחרים יותר קשים, אני יודעת שהיה יכול להיות יותר קשה) ונוצר מצב שכל דבר בא על חשבון משהו. אבל כל צד הוא חשוב מאוד לי ולחיי. סמסטר שעבר נטשתי כמעט את כל הצדדים האלה בחיי בשביל הלימודים שלי ושנאתי את זה כל כך ואמרתי לעצמי שלעולם לא אתן לזה לקרות שוב.. אבל אני במשבר. נגמרו כוחותיי. אני רק בנאדם, יש גבול לכמה אני מסוגלת לסבול. כל האחריות שיש לי על הכתפיים (חלק מבחירה וחלק לא) בסופו של דבר שברה אותן.
אני לא מסוגלת להתרכז בשיעורים, אני חסרת כוח ליצור איזשהו קשר עם הסטודנטים איתי בתואר (אני ביישנית אז לפנות למישהו דורש ממני הרבה כוח נפשי, שנגמר לאט לאט), אני מתחילה להירדם באמצע השיעורים מול המרצים/ המתרגלים שלי, חיה על קפה ואוכל, שבוע כבר לא עשיתי אימון ספורט (אבל זה בגלל שהצטננתי)..
זה מרגיש כאילו כל דבר שאני מנסה לבנות בחיי פשוט מתפרק לי מול העיניים לאט לאט ואין לי דרך לעצור את זה, אני לא מוצאת פיתרון לזה. ביומיים האחרונים בכיתי 4 פעמים בגלל זה.

חשבתי אולי לנהל לוח זמנים אבל אם למשל אני יוצאת עם מישהו או חברות, אני לא רוצה להגיע למצב שאני מקציבה לאנשים שאני אוהבת זמנים מוגבלים. זה מביך ומראה חוסר כבוד בעיניי. בנוסף, אני לא באמת יודעת כמה כל דבר כמו שיעורי בית או דוחות מעבדה ייקח זמן.
חשבתי לקחת איזו תרופה או משהו שתכריח את המוח שלי להתרכז גם כשהוא חסר שינה. עדיין בגדר אופציה.
התחלתי לעשות שיעורים או לתפוס תנומות קצרות בספרייה של האוניברסיטה כשיש לי חלונות אבל זה לא היה כזה יעיל.
לישון אצל אנשים (והיו כאלה מלאכים שהציעו לי לישון אצלם כשיש לנו שיעורים בשמונה בבוקר) לא אופציה- משפחה פרימיטיבית= תמיד התנגדו לזה שאשן אצל אנשים אחרים גם אם הם חברים קרובים שלי וההרים מכירים אותם.

שוב אני מצטערת על הפריקה הנורא נורא נורא ארוכה הזאת (ופליז לחסוך ממני את התגובות של כמה חפרתי) אבל אני על סף התמוטטות ולא עולה לי פיתרון שיעזור לטווח הארוך.
אם הגעתם עד לפה ויש לכם עצה, אני יותר מאודה לכם אם תאמרו אותה.