עשיתי דבר נורא לפני שנים, חסר כיוון איך להתמודד?

היי, קשה לי מאוד לרשום את הדברים האלו, אבל אני כבר אובד עצות. אני אתחיל ואבקש לא לשפוט אותי על סמך המקרה ועל סמך מה שהיה, ראיתי כבר ששפטו אנשים אחרים באותם הנושאים וזה יכול לגמור בן אדם.
המקרה התחיל בגיל 12 כשהייתי בכיתה ז׳ והתחלתי להחשף לדברים מיניים באינטרנט לצערי, כמו רוב בני גילי.
מטבעי תמיד הייתי ילד מאוד סקרן הרגשתי סקרנות גדולה ורציתי לדעת איך כל מיני דברים מרגישים.
אחותי הקטנה הייתה בת 4 באותו הזמן ומאוד אהבתי אותה ורציתי לבדוק איך דברים מרגישים לי נטו מתוך סקרנות.
היא הייתה יושבת עליי והיה עומד לי מזה וידעתי שזה דבר שהוא לא בסדר אבל פעלתי מחוסר שיקול דעת בגלל גילי הצעיר ולא באמת ידעתי מה ההשלכות שעומדות מאחורי זה.
זה המשיך לקרות לזמן מה וגם כשהייתי איתה בבריכה תמיד רציתי להחזיק אותה בדיוק מאותן סיבות כדי לדעת איך זה מרגיש.
ושוב אני אדגיש, בתור ילד בן 12 לא היה לי שיקול דעת בריא ואני אמנם ידעתי שזה לא מקובל אבל לא ידעתי מה באמת ההשלכות, ואם הייתה לי מודעות אני לא הייתי מתקרב ונבהל מזה ישר.
בתקופה האחרונה עקב תקופה קשה שעוברת עליי נזכרתי בזה ומאז זה לא עוזב אותי כבר חודש.
נכנסתי לדיכאון קל בעקבות זה ואני בעיקר מחפש פתרונות כרגע כי אני אמור להתגייס בקרוב לקרבי דרך מסלול של ישיבת ההסדר (שנה וחצי ישיבה שנה וחצי צבא ואז עוד שנה וחצי ישיבה) ואני לא רוצה להתגייס עם בעיות נפשיות ורגשות אשם ובעיקר רוצה להיות מאושר.
עוד דבר שאני דואג ממנו זה אם חס וחלילה אחותי תזכור משהו מהדברים האלה ואז תהיה לה טראומה לשנים הבאות, למרות שלא עשיתי משהו בגלוי או משהו ממש משמעותי.
אני צריך את העצות שלכם מה לעשות בעניין כי אני באמת מיואש, השאלה שלי היא האם לספר להורים וללכת לטיפול פסיכולוגי? או רק ללכת לטיפול מבלי לספר כי אני חושש שמקרה כזה יביא שינוי במשפחה חס ושלום.
אני באמת משתדל להיות בנאדם טוב לכל הסובבים אליי, לכבד ולהשכין שלום בבית כשאחים שלי רבים ביניהם ולעזור להורים ,ולכולם בכל מה שצריך ואני משתדל לתת הכל עם חיוך ועם אהבה לסובבים אותי ולכולם ,ויש לי מטרות לשמור ולהגן על המדינה ולהתקדם בצבא, אבל מרגיש לי שכל מה שאני לא אעשה וכל מה שיקרה לי בחיים תמיד יהיה לי את הכתם הזה של מה שקרה אז בגיל 12, וזה גורם לי לחשןב שאני איזה חיה או איזה מפלצת אכזרית ואני באמת בן אדם טוב ואני לא כזה אבל כרגע זה המצב שלי ואני במשבר קשה.
אני מתלבט בין כמה דברים לעשות:
1. לספר להורים שלי+טיפול אצל פסיכולוג
2. רק טיפול אצל פסיכולוג
3. לא לספר ולנסות להתמודד עם זה בעצמי ולצאת מזה
תודה לעוזרים, מקווה שבעזרת השם יהיה טוב..