אני מנסה להבין נקודה אחת.
כל האנשים מתלוננים קבוע על החיים. על העובדה, על היוקר, על המשפחה, על הבריאות. החיים מלאים בסבל. פעם זה כאב בטן, פעם זה הורה שנפטר, פעם זה חוסר אפשרות לרכוש דירה, פעם זה פיטורין מהעבודה, פעם זה מלחמה. וזה עוד במשפחות תקינות.
במקרים רבים אפשר גם להוסיף לרשימה כלא, גירושין, אלימות פיזית, אובדן קרובים בתאונות, התדרדרות לסמים, חובות מול השוק האפור ומה לא.
אז... מדוע אתם עושים ילדים? הרי אתם מבינים שגם הילדים יעברו את זה. בגן ובבית ספר תמיד יהיה מישהו שיציק להם. בצבא יהיו להם בעיות עם המפקדים, עונשים ופקודות מופרכות. האוניברסיטה הם ישבו לילות כימים על חומרי לימוד ויקבלו נכשלים. בעובדה יפלו על בוס פוץ שאולי גם יפטר אותם.
יהיו להם במקביל בעיות בזוגיות, מחלות, בעיות כלכליות וביקורים בביתי עלמין כל כמה שנים.
למה שתרצו לראות שמישהו קרוב אליכם סובל? מזיז לכם לראות את התינוק בוכה כי איבד מוצץ. אבל ברור לכם שזה כלום ביחס לסבל שיהיה לו בהמשך. אתם מבינים שהילד הזה יקרא קדיש על הקבר שלכם, נכון? אתם חושבים שהוא ישמח מזה?
ויש לכך פתרון פשוט. לא להביא ילדים לעולם. ככה לא יהיה אחד שיסבול. פחות אנשים יבכו.
אז: האם יתכן ואתם, אנשים שיש להם ילדים או תוכניות לילדים: אתם אנשים מאושרים?
כלומר החיים שלכם הם לא סבל, אלא בעיקר נקודות אור? הורים הם אנשים אופטימיים שמוכנים לקחת על עצמם את זה שהילדים שלהם יסבלו מעט, כי בתמורה הם חושבים שהם יקבלו גם הרבה אושר, כמו שאתם מקבלים קבוע?
אולי הפרספקטיבה שלי היא השגויה ובמציאות החיים הם תותים? אתם מתעוררים כל יום עם חיוך רחב והלכים לעבודה שאתם אוהבים, פוגשים אנשים שאתם אוהבים שמעלים לכם עוד יותר את מצב הרוח, חוזרים הביתה עם שמחה? במקרה כזה היה מובן למה אתם תרצו לחלוק את ההנאה הזאת מהחיים. אחרת, לא ברור.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות