רוצה שאתן לה יותר ממה שאני יכול וטוענת שלא יכולה לסמוך עלי, עדיף לנתק איתה קשר?

היי רציתי לשתף אתכם בדילמה שיש לי לגבי ידידה טובה שאני בקשר איתה הרבה שנים. הכרנו בלימודים, בתקופה הזו הייתי קצת בודד והיינו מדברים מידי פעם. בשלב מסוים הפכנו לידידים טובים. היינו מעבירים שעות בשיחות עמוקות. הקשר היה יומיומי. הרגשתי גם תחושת ערך כי יצאתי עם מישהי נאה שהייתה מתייעצת איתי על כל מיני דברים והייתה משתפת אותי לגבי מה שעובר עליה. הייתי עוזר לה בכל מיני דברים, לרוב דברים טכניים והייתי גם אוזן קשבת. בדרך כלל היא הייתה מודה לי אחרי שהייתי עוזר לה אך היו מקרים שהייתה מאוכזבת מכך שלא הצלחתי לספק לה צורך מסוים באותו הרגע, בייחוד במצבים רגשיים, ובדרך כלל זה היה מעורר אצלה חרדה ויחס שלילי כלפי, גם אם רגעי, והייתי מרגיש חוסר נוחות מהסיטואציה. כשהייתי מעלה את זה, היא הייתה אומרת לי דברים כמו שבאותו רגע היה לה קשה, שאין לה מספיק תמיכה בחיים, שהיא מעריכה את העזרה שלי, שהיא לא מאשימה אותי אם אני לא מצליח לעזור לה, שזה לא אישי, שאני רגיש מידי ולא צריך לקחת ללב. למרות שהיה נחמד רוב הזמן, הפריע לי שעושים לי "מבחנים", גם אם זה לא במתכוון - אם עזרתי בצורה מספקת היחס היה חיובי ואם לא נתתי מספיק מענה לצורך מסוים היחס כלפי היה לרוב שלילי. לעיתים הייתי מגיע דרוך כשהיינו נפגשים כי היו לעיתים התפרצויות רגשיות מצידה. הבנתי שה לא אישי וזו הדרך שלה לפרוק ולהוציא אנרגיות. לא רציתי לאבד את הדברים הטובים בקשר, הבנתי שרכבת ההרים הרגשית הזו זה חלק בלתי נפרד מהקשר.

בשלב מסוים היא החליטה שהיא רוצה ילד ועשתה איתי תיאום ציפיות לגבי הסיוע והתמיכה שהיא צריכה. אמרתי לה שאעזור לה ואתמוך בה ככל יכולתי. ליוויתי אותה מתחילת התהליך אך בשלב מסוים הרגשתי שהמענה שהיא מצפה לקבל ממני הוא מעבר ליכולותיי וכשאמרתי מה שאני מרגיש התגובה הייתה בדרך כלל שאני חושב על עצמי ושאין לה זמן ואנרגיות להתעסק ברגישות שלי. כשהייתה בהיריון מתקדם היא החליטה להתרחק, רצתה שקט וכיבדתי את זה. אחרי תקופה ארוכה יחסית שכמעט לא דיברנו היא חידשה איתי את הקשר, לאחר שילדה. בחודשים הראשונים הגעתי אליה כמה ימים בשבוע והייתי אצלה בדרך כלל שעות מרובות כיוון שזה המענה שהייתה צריכה. היא הסבירה לי שאחרי הלידה ההורמונים משתוללים ושזה ילד ראשון ושאבין אם היא לא תהיה במיטבה ושלא אקח את זה אישית כי לטענתה אני טיפוס רגיש. מעבר לעזרה השוטפת, סיקרן אותי להיות שותף לגידול התינוק ולראות אותו מתפתח, בייחוד לאחר כברת הדרך והמעורבות שלי בתהליך ואי הרצון שלי, בשלב זה בחיים, לילד משלי. החודשים הראשונים היו אינטנסיביים במיוחד. היו לה שינויים תכופים במצב הרוח והיא ביקשה ממני עזרה שוטפת בטיפול התינוק, למרות שלא ממש ידעתי מה לעשות. הרגשתי לעיתים שהיא מנסה לשלוט בי ולא תמיד הצלחתי לעמוד בציפיות שלעיתים היו אף לא הגיוניות כמו למלא תפקיד של מטפל ולעזור לה מהבוקר עד הערב, וכמובן שהיו כל מיני מטלות יומיומיות שהיא ציפתה שאעשה אותם. ניסיתי להסביר שאני סה"כ ידיד ולא מטפל אבל זה לא עזר וכששיתפתי מה מפריע לי, כמו למשל יחס לא מכבד כלפי, אמרה בדרך כלל שזה פרשנות שלי. לאחר כמה חודשים לא הגעתי יותר כי הרגשתי חוסר נוחות מהסיטואציה. לאחר זמן מה חזרנו לדבר, היא הקשיבה למה שאני מרגיש והיה תיאום ציפיות מחודש. הרגשתי שהיא חזרה לעצמה, התחשבה בי יותר, התעניינה בי ושמחתי לראות שוב את התינוק. עדיין היו מידי פעם התפרצויות רגשיות וחרדה אבל בעוצמה יחסית נמוכה.

לאחרונה היא החליטה שהיא רוצה ילד נוסף ולאחר שהבינה שאני לא יכול לעזור מעבר למה שאני נותן כרגע היא הביעה אכזבה מכך שאין לה מספיק תמיכה ומבחינתה זו לא חברות אמיתית כי אני לא עוזר לה מספיק והיא לא סומכת שאהיה שם בשבילה. אשמח לשמוע את דעתכם על המצב, האם כדאי לי להמשיך להיות איתה בקשר כי בכל זאת כי אנחנו מכירים שנים והיא אדם קרוב ואולי אני באמת רגיש מידי ולוקח ללב. מעבר לכך, אני מרגיש סיפוק מגידול התינוק ודיי נקשרתי אליו או שעדיף לסיים את הקשר גם אם זה יהיה לי קשה רגשית כי לצד הדברים החיוביים, המצב הזה של רכבת הרים רגשית והיחס כלפי, בהתאם למצבה הרגשי, מעיק ומבלבל.