אני כותבת אני כל כל מיואשת מהחיים שלי. אני מרגישה שעם הזמן אני מאבדת את הרצון שלי לחיות, עושה דברים כי צריך ולא כי אני רוצה לעשות אותם. כל יום בשבילי הוא כל כך קשה, ורוב הפעמים נגמר בבכי לכרית או בניסיון לברוח עם איזה סדרה בטלוויזיה עד שאני נרדמת. כלפי חוץ הכל נראה בסדר, אני בת 20 אחרי צבא עם הרבה חברות ובן זוג. עכשיו לומדת לפסיכומטרי (בלי באמת לדעת מה אני מתכוונת ללמוד) וזה בכלל לא הולך טוב, הלימודים מהסוג הזה סופר מלחיצים והתוצאות של עד כה לא מספיק טובות. בנוסף כל השנה האחרונה התמודדתי עם סאגת אבחונים וטיפולים רפואיים אצל גניקולוג בגלל כאבים כרוניים שיש לי מה שעוד יותר מוציא את החשק מהכל וגם מקשה עליי ועל בן הזוג. אני לא נהנית מדברים כמעט, לא באמת. אני מסתכלת קדימה על החיים שלי ופשוט לא בא לי להיות חלק מהם יותר, לא בא לי לסבול יותר. לפעמים אני מפנטזת שאני פשוט בורחת מהכל, על איזה אי נידח או אפילו מחליטה לסיים את החיים וזה נותן לי מפלט אבל כלום לא נותן לי כוח להמשיך. אני ממשיכה עם החיים פשוט מכורח המצב, אני פשוט עלה ברוח. אני מרגישה שבכל מסביבי סתמי, הכל סתם. לא מרגישה שיש חשיבות לדברים שאני עושה ולא מרגישה שבאמת יש לי איזשהו חלום, הכל נראה שחור מהעיניים שלי ואני כל כך מקנאה בכאלה שקמים כל יום עם סיפוק ועם חיוך. אני כותבת בעיקר כדי לפרוק, אני לא מצפה שאיזה עצה כאן תשנה לי את כל המציאות, אני גם מאמינה שהרבה יציעו לי לפנות לטיפול אבל מהניסיון שלי עם פסיכולוגים לפעמים זה רק מחמיר את המצב. אני כבר כל כך מיואשת ולא יודעת מה לעשות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות