לאחרונה מרגיש שבור, לבד, בודד ותחושה שזה ימשיך להיות ככה לנצח, איך להתגבר?

שלום חברים,

אני ממש רוצה לפרוק ולקבל עצות ואין לי כלכך עם מי לדבר לכן פותח את השאלה כאן באתר.

אני רון, בן 24, ולאחרונה אני מרגיש שבור מבפנים.
אני מפחד להיכנס לתחושות הללו לעומק, בגדול החיים שלי טובים אבל עדיין אני מרגיש פערים עצומים בכמה תחומים:

1) אני:
יש ימים שאני מסתכל במראה ואני מרוצה ממה שאני רואה, ויש ימים שאני מרגיש תחושת בחילה מהנראות שלי. אני לא אוהב את איך שאני נראה ואין לי מה לעשות עם זה. בכל מקום שאני נמצא אני תופס מלא אנשים שמסתכלים עלי, למה הם מסתכלים עלי? אני עד כדי כך מושך תשומת לב? אני חושב שאני מכוער מה יש להסתכל עלי?
אני דואג לעצמי ואני לא מוזנח, מטפח את עצמי, מסתפר לפחות פעם בשבוע ולפעמים פעמיים, אני תמיד לובש בגדים יפים לרוב מותגים שאני אוהב וכנראה שאני פשוט לא אוהב את עצמי לא משנה מה אעשה.
בנוסף, תמיד כשאני מתכנן לעשות משהו אני מקבל איזו הרגשה שלא כדאי לי לעשות אותו ואני פשוט יורד מזה כמו לגשת לדבר עם מישהי אקראית או לעשות צעד נועז בעבודה או בלימודים.
אני מאוד רגיש ומסוגל להיפגע אפילו מדברים שאומרים לי בצחוק.
אני אחרי לימודי תעודה ועובד בעבודה מסודרת וטובה ובמקביל אני לומד תואר ראשון בתחום שאני אוהב ככה ששגרת היום שלי נראית ככה: עבודה-לימודים-בית וזה מוסיף על הקושי.

2) חברתי:
מעולם לא הייתי מוקף חברים, כל הילדות שלי הייתי אולי עם חבר או שניים שהתרחקו ממני עם הזמן, למזלי לא חוויתי חרם בבית הספר אך פשוט אף אחד לא היה מסתכל עלי ורוצה לדבר איתי אז העברתי את תקופת בית הספר בישיבה על הכיסא במקום שלי, גם לטיולים שנתיים לא יצאתי ואף פעם לא הייתי מוזמן לישיבות ומסיבות שארגנו התלמידים מהכיתה.
בצבא שירתתי ביומיות וסביב אנשים בגיל של אבא שלי אז לא היה לי כלכך איפה להכיר חברים.
בלימודי תעודה הכרתי מישהו אחד שחשבתי שהוא חבר עד שהחליט פשוט להיעלם ביום בהיר אחד.
כמה חברים יש לי היום? מבחינתי חבר זה מישהו שאפשר לסמוך עליו ולהרגיש שאפשר לשתף אותו בהכל, אז יש לי 0 חברים.
בלימודי תואר ראשון הכרתי כמה אנשים, זה לא הופך אותם לחברים, יש אחד שאני חושב שזה מתקדם לקשר חברותי ואני משתדל ממש לשמור איתו על קשר כי הוא באמת יכול להיות חבר טוב מההיכרות שלי איתו.
ביום יום בעבודה יש לי עם מי לדבר אבל זה לא נחשב חברות ולא יתפתח לחברות עם מישהו משם מהסיבה הפשוטה שאני בעצמי לא מתחבר לאותם טיפוסים שנמצאים איתי.

3) זוגיות:
לפני 4 שנים אני ובת הזוג הקודמת נפרדנו אחרי 5 שנים שהיינו ביחד ומאז לא הייתי בזוגיות. משהו בי פשוט כבה. לא מסוגל לפתח רגשות לאף אחת.
הייתי עם המון נשים מאז אבל לא הצליח להתקדם לקשר רציני כי אני פשוט לא מצליח להיפתח ולאהוב.
אני כבר תקופה בנתק ואומר לעצמי כל יום מחדש שאם אראה מישהי שמוצאת חן בעיניי פשוט אגש אליה ואדבר איתה, זה אף פעם לא קורה, אני רואה מישהי נחמדה אני מסתכל עליה היא עלי ואני פשוט מקבל תחושת שיתוק ומפספס את ההזדמנות, אם הייתי מקבל שקל על כל הזדמנות כזאת שפספסתי הייתי עכשיו מיליונר.
רוב האנשים סביבי כבר נשואים עם ילדים והכי הייתי רוצה להכיר מישהי בטעם שלי באופי וביופי שאצליח לאהוב בהדדיות ולהתקדם לחתונה וילדים.
יש בי את הפחד שאשאר לבד כל החיים. יש לי תמיד את ההרגשה של למה שמישהי תרצה אותי? אני מכוער אני מעצבן אין לי חברים אין לי חיים מעניינים אז למה בכלל לטרוח לנסות?
אני מבין שיש פה סתירה הרי באמת הייתי עם הרבה נשים אז מן הסתם הן כן רצו להיות איתי אז למה אני ממשיך לחשוב על עצמי שאני מכוער ומעצבן?
אני סה"כ רוצה מישהי אחת שתהיה הטעם שלי באופי וביופי, כבר 4 שנים אני לבד וזה מרגיש שזה הולך להיות גם לנצח. אני רואה מלא זוגות ופשוט מקנא.
ניסיתי להכיר באפליקציות אבל קהל הנשים שחוויתי שם פשוט תת רמה וחבל על הזמן והכסף שמבזבזים בדייטים מיותרים משם, אין דרך טובה יותר מלהכיר פנים אל פנים אך אני לא מצליח לעשות את זה. למה הגבר צריך לעשות את הצעד הראשון? אני שומע על המון סיפורים שגברים מתחילים עם נשים וחוטפים צעקות כי הבחורה מרגישה מוטרדת. לגשת למישהי אקראית ולשאול מה קורה ואיך קוראים לה זה נחשב מטריד? הכי קל להאשים את הדור של היום אבל אני חושב שזה לא מקור הבעיה.
מכיר את המשפט שצריך להפסיק לחפש וזה יבוא מעצמו, אבל לדעתי זה לא נכון כי מי שלא מחפש לא מוצא.

חברים, לאחרונה אני באמת מרגיש שבור, לבד, בודד ותחושה שזה ימשיך להיות ככה לנצח.
אני יודע שכתבתי המון, מאוד אשמח לקבל עצות ואת דעתכם.

איך אני יכול לאהוב את עצמי?
איך אני יכול לרכוש חברי אמת?
איך אני יכול למצוא את האחת שלי?