איך מתגברים על אהבה שלא הייתה?

היי חברה,
אני מוצא את עצמי בתקופה קצת קשה בחיים שלי.
הסיבה לכך היא שאיבדתי מישהי מקסימה, כזו שאוהבת בעלי חיים, פעילה חברתית
ורוב מהותה מוקדשת לעשיית טוב בעולם.

יצא לי להכיר אותה במסגרת חיפושי דירה בתל אביב בחודש ספטמבר החמים, פגישה מקרית שכזו.
היא נראתה נחמדה, אז הזמנתי אותה לשיחה בבית הקפה המקומי:
השיחה זרמה, עניינים התגלגלו, ובסופו של דבר החלפנו מספרי טלפון.

החיים המשיכו הלאה, כל אחד בענייניו, עד שיום אחד הטלפון ריצד, ועל המסך הופיע השם "נעמה".
בהתחלה היינו מדברים על הא ועל דא, עד שיום אחד החלטנו סופית שהטלפון חף מפשע, לכן צריך לחסוך ממנו את כל החפירות שמא לא ישתגע.

קבענו ליום ראשון, כשלפתע התחילה המלחמה באותו יום שבת ארור ושחור.
ידעתי אז ישר שיצטרכו אותי בחזית, ואכן הצו לא איחר לבוא באותה השעה.
יידעתי את המשפחה, החברים ונעמה שאני יוצא מעבר לגבול להשיב דברים כסדרם.

בשבועות הראשונים יצא לנו לדבר בהפסקות שבין גלי הפעילויות הסוערים.
היא הציפה אותי באהבה ודאגה, שלחה לי תמיכה ולבבות, ובלי לשים לב היא
תפסה את רגשותיי.

חיכיתי בקוצר רוח שיגיע היום, היום בו ישחררו אותי ויצא לי להכיר את נעמה.
כשהודיעו לי שאני יוצא עם עוד קומץ של אנשים, חייכתי קלות.
הודעתי לה בחגיגיות והיא צרחה מאושר, אומרת לי בשובבות שלא אשכח לשריין
אותה בלו"ז העמוס.

כאשר הגיע היום המיוחל, התפוצצנו מאושר ונכנסו לחיבוק מסובך, כמו קשר עקשן שידוע מראש שלא ניתן להותירו.
הכרנו צדדים עמוקים וכואבים בשיחות, ישבנו שעות, משקיעת החמה עד צאת הזריחה,
ועדיין היינו רעבים לעוד.

מאז נפגשנו פעמיים נוספות, כשבפעם האחרונה היא התקררה.
לפעמים הייתה נעלמת לכמה ימים ואז מפציצה באהבה.
אמנם הציוד שעליי בנוי לספוג רסיסים, אבל הלב חשוף מול הפגנות האהבה האי סדירות.

הקשר התחיל להיות תקוע, לא זורם כמו פעם.
אז שלחתי לה הודעה, בה כתוב: "היי נעמה, מהשיחות האחרונות בינינו אני מרגיש שעובר עליך משהו, ואני רוצה לעזור. אם את צריכה תמיכה או מרחק, אני כאן, רק תגידי".

אחרי שתיקה ארוכה ורועמת חזרה תשובה, שהיא מעריכה את זה מאוד ושהיא תודיע להבא. היא הוסיפה שבזמן האחרון הקשר נהיה לה אינטנסיבי, ושהיא צריכה את המרחב שלה כדי להיקשר.
כמובן שכיבדתי את בקשתה, וסיכמנו שאם היא צריכה מרחק זה יהיה נחמד אם היא תודיע לפני.

מאז עידנתי את עצמי בשיחות, והכל זרם כמו פעם. הקשר התחזק אפילו יותר, לוהט
כמו מדורה ביער סבוך ללא משגיח. מדי פעם היו לה את הקשיים שלה, אבל היא
תמיד שיתפה. כל הפסקה הייתה לי לא נעימה, אבל הייתי מוכן לספוג קצת עבורה.

עד שיום אחד, לפני כמה ימים, נפסקו השיחות. כל הודעה נהדפה כמו הד במערה,
נפלה על אוזניים ערלות.
כבר נמאס לי ליזום שיחות בעניין, כשהאדם שמולי מתחמק פעם אחר פעם.

אתמול איחלתי לה בהודעה חג חנוכה שמח, למרות שאני יודע עמוק בתוכי ששקענו
לתהום בקשר שאין דרך לטפס ממנה בחזרה.

בימים האחרונים אני מרגיש תחושה של פספוס.
יוצא לי לחשוב עליה בכל רגע נתון, בוהה בחלל האוויר ומנתח כל משפט שיצא לי מולה.
כל הזמן אני מנסה להבין איפה טעיתי, ואיך עלה בידי להרוס קשר כה חזק.

בסך הכל ניסיתי להלך על חבל דק, חבל שבצידו האחד סימני חיבה ובאחר מרחק.
בסוף מעדתי.
הייתי רוצה לתקן ולהחזיר לחיים בניין שמזמן התפורר לאבק והתפזר על גבי הרוח, קשר שהתחיל בתור משהו שטותי ונגמר בלב דואב ופצוע.

כל יום ההיגיון מנסה לשחרר ממנה, אומר לי כי אין מה לבכות על קשר של כמה חודשים ושיש הרבה דגים בים.
אבל הלב מסרב להכיר בדגיגות אחרות, נאטם לסביבה ומוביל אותי להתכנס בתוך עצמי.


דרך הסיפור הזה אני מנסה לעכל את מה שעברתי, לשחרר את המחשבות והרגשות שמציפים אותי בלי סוף.
אם הצלחתי לעזור למישהו בהתמודדותו או שיש למישהו מכם עיצות איך לשחרר מהעבר ולהמשיך הלאה, אשמח לשמוע ממכם בתגובות.