היי, אני מרגישה צורך לשתף את מה שעובר עליי כי אני מרגישה מאוד לבד בכל זה.
בחיים שלי, פעם אחת אפילו, לא יצאתי בסופש.
אין לי חברים בכלל, לא אכנס לזה יותר מדי אבל חייתי בניתוק חברתי כבר שנים רבות ומרבית חיי, פספסתי את שנות הבית ספר לגמרי. בלי בגרות, בלי להגיע, בלי חברים. כלום. מאוד סבלתי בבית ספר וכשהייתה לי איפשרות, וויתרתי ומבחינתי נשרתי למרות שסיימתי עם 12 שנות לימוד בגלל שלמדתי בתיכון פתוח בו אין חיסורים.
ביליתי המון זמן לבד, בבית, בחדר עם הטלפון שלי בחיים שלי. לא הלכתי לחוגים או לבית ספר. סבלתי מדיכאון קליני וחרדה חברתית שנים. בודדתי את עצמי לחלוטין.
לא התגייסתי לצבא, קיבלתי פטור על נפשי ואני שלמה עם ההחלטה הזו כי ידעתי שאני לא מתאימה למסגרת הזו אבל אני עדיין עצובה שאני לא נמצאת במסגרת עם בני גילי.
אני מאוד אבודה, יש לי המון תחומי עניין אבל אני תמיד מאוד בין לבין. תמיד מתחילה מאפס.
מרגישה מנותקת מהכל ושהכל מאוחר מדי בשבילי.
אני חברותית, אבל פשוט אין לי שום הזדמנויות להכיר אנשים. כלום.
אני מרגישה לא שייכת לעיר שלי, תמיד מפנטזת על מקום אחר. אני לא יוצאת החוצה אלא אם זה למטלות, חדר כושר, ריצה או הליכה או שאני נוסעת לים. כרגע אני לא עובדת כי אני לא מצליחה למצוא מוטיבציה לזה ואבודה לחלוטין במובן של קריירה וכסף. מצאתי תשוקה לפני שלוש שנים, תחביב חדש אבל וויתרתי עליו בגלל שאני לא יכולה להרשות את זה כלכלית וזה פשוט שבר לי את הלב. אף פעם לא באמת נכנסתי לתחביב הזה כמו שרציתי וציפיתי. תמיד משהו השתבש.
אין לי ממש משפחה חוץ מאמא ואחיות, לאבא יש משפחה חדשה ולא איכפת לו ממני. לאמא אין משפחה בכלל. אף פעם לא חגגתי חגים, לא הוזמנתי לשום אירוע משפחתי. כלום.
יום הולדת 20 שלי היה היום הכי עצוב בחיים שלי.
אני מרגישה כמו כישלון, שבזבזתי את כל החיים שלי, אני מנסה לא להיות קשה מדי על עצמי, לא להלחיץ את עצמי לא להכנס לחרדות.. אז זה כל כך קשה. אני יודעת שאני שונה מאחרים ואני מנסה להשלים עם זה.
יש בי המון תשוקה לחיים, אני רוצה לצאת, להתלבש יפה, להכיר אנשים, לראות עולם..
אני לא מחפשת ריגושים, אני רק רוצה לחוות את החיים. להרגיש שאני קיימת, שאני צעירה וחיה וקיימת.
כל סופש אני כל כך עצובה, עצובה אבל התרגלתי לזה. אני לא יודעת איך זה לצאת למסיבה, להפגש עם חברים, לעשות משהו כיף, לחוות חוויות.. ואני כל כך רוצה לחוות את זה לפחות פעם אחת בחיים שלי, בצעירותי.
אני לא מחפשת ריגושים, אני לא שותה אני לא מעשנת אני לא נוגעת בסמים. אם ללכת למסיבה זה בשביל מוזיקה טובה וריקודים, אני אוהבת לרקוד ולזוז מאוד ואני אוהבת מוזיקה בכל לבי.
אבל אני רואה את החיים שלי מתבזבזים וחולפים להם מול עיניי, כאילו אני תקועה בתחנה והרכבת חולפת על פניי. ואין טעם לרוץ כי הרכבת נעלמה לאופק אז אני פשוט עומדת ובוהה באופק.
כל החיים שלי היו ככה ואני מרגישה שאני חייבת להתאפס על עצמי ולנסות לפחות לנסות, לחיות. כי אם לא לא אסלח לעצמי לעולם, כבר פספסתי כל כך הרבה, אני לא רוצה לפספס גם את שנות העשרים שלי.
אני גרה בעיר משעממת נורא, אין תחבצ בשבת, אין פה מה לעשות ואני מרגישה לא שייכת בכלל. אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי פה.
אני מסופקת שלפחות אני לא גרה יותר במושב הקטן באמצע שום מקום שגרתי בו כל חיי. אבל חסר לי משהו, אני מרגישה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
אני לא יודעת מה לעשות, אין לי חברים, אין לי אוטו או רשיון נהיגה, אני לא רוצה בכלל רכב אין לי שום עניין או צורך אישי בזה, אבל במדינה שלנו זה מרגיש בלתי אפשרי לחיות בלי, אני לא יודעת איך אי פעם אצליח לצאת מהבית וגם אם כן אני מפחדת שאהיה אומללה ואכנס לחובות.
כשאני נוסעת בתחבצ אני מרגישה חופשיה, אני יכולה לנסוע לים, למקום האהוב עליי, אני יכולה לנסוע לטייל ברחובות העיר.. אני מרגישה חופשיה ועצמאית. אבל בשבת אני תקועה בבית, אני מרגישה כמו במעצר בית. וכואב לי, כואב לי לראות את שאר בני גילי יוצאים ונהנים ועושים משהו מעניין, שנים על גבי שנים, ורק אני לא.
אני רוצה ללבוש שמלה יפה, אני רוצה להתאפר, אני רוצה לצאת החוצה ולעשות משהו כיף וטוב לנשמה שלי. אני רק רוצה להרגיש קצת שמחה, גם אם רק לרגע קצר.. קצת שמחה ולא רק עצב ובדידות ודיכאון. לנצור חוויות שיהפכו לזכרונות.
מישהו מרגיש כמוני גם ומזדהה איתי? אשמח כל כך לשמוע מאחרים, מהחוויות והנסיון שלהם. תודה!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות