פשרות יש בחיים זה ידוע... אבל יש הבדל בין פשרה לבין כבר ממש לוותר על עצמך. כמו זוגות שציפיתי מראש שנחת ושלווה לא יהיו להם מחיי הנישואין שלהם והם ייגמרו מהר וזה באמת מה שהיה. או מנגד חברויות עם אנשים שיכולים להיות אנשים בעייתים כשגם מהם לא יצא משהו טוב או חיובי. ואז אתה מוצא את עצמך סוג של חי לבד כזה... אולי פעם בשבוע או פעם בשבועיים איזה מפגש חברתי, אבל גם זה מרגיש חסר משמעות כזה כשלרוב זה סתם שיחות חולין כאלה על דברים שאף פעם לא נגמרים כגון בעיות במדינה ודברים דומים. פה ושם יוצא איזה סטוץ אבל גם אפילו כשיש את החשיבה הצרה שגבר מספיק לו רק סקס בלי אהבה אז זה לא נכון... אתה רוצה מישהי שתהיה שותפה שלך לחיים ותאהב אותך. ובתוך כול זה איכשהו אתה אומר תודה לשם עוד על לפחות חלק מהדברים שיש לך כמו רכב ודירה וברוך השם המקרר מלא ואתה חי ויש משפחה שתעזור אם קורה משהו SOS. ועדיין בתוך כול זה אני מרגיש שהחיים שלי לא מתנהלים ולא קורים כמו שאני רוצה. אני באמת מאמין למשל שיש אנשים שרוכשים השכלה יותר מהמקום של הסטטוס החברתי מאשר הרצון של באמת להתמחות בתחום. אני ברוך השם יש לי 10k נקי בחודש וזה מספיק לי ולא רוצה יותר מזה, אבל זה נהיה שאם כאילו אתה לא מספר על משרה שמצלצלת טוב באוזן מתייחסים אלייך בבוז. לא רואים כבר את האדם כאדם. היו בי ערעורים אולי ללכת איזה טיול לחצי שנה אבל זה גם מרגיש לו כמו בריחה ופחות הפיתרון. ומכאן כשאני כבר בגיל מתקדם... תוהה עם עצמי מה עוד כבר אני יכול לעשות? כי מבחינת רכוש להסתדר ברוך השם אני בסדר אבל עדיין לא נהנה מהחיים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות