אני אדם שתומך ברעיון של "עין תחת עין" . אם אני טועה, אז אני מבינה שאני צריכה לקבל עונש. אני אדם נקמן..
אבל לא בדיוק. אם מישהו עושה טעות או משהו שלדעתי אסור שיעשה איתי.. אני מדברת איתו בגלוי. מתחשבנת איתו. מבהירה לו שאסור לעשות ככה ומותר ככה. אחר כך.. אם הוא ממשיך לטעות.. אני מאיימת לנתק את הקשר, הכל תלוי בחומרת המעשה. אחרי שאני מנתקת את הקשר, אם אותו אדם עושה את אותה טעות שוב, אני מאיימת להתנקם, ואז.. אני מתנקמת. והנקמה? אני מודדת אותה טוב טוב ומודדת כמה ואיך היא תטיב לי.. ובטח שאני לא שמה את כל הקלפים על השולחן, ליתר ביטחון אם מעגל הנקמה ייגדל.
ניסיתי להפסיק להיות כזאת ואנשים "רכבו על זה" . ' היא לא עושה כלום, אז מותר לנו '
ולא. לא מותר. לדעתי אדם צריך ללמוד לקח,ולקבל עונש על מעשיו, ובגלל שאני לא מאמינה באלוהים. ו'מעגל החיים' הוא לא פייר.. אז כן, אני זאת - (כי מי אחרת?) שצריכה ללמד אותו את הלקח הזה.. שאיתי לא מתעסקים.
אבל "הנקמנות" שלי לפעמים נתפשת כדבר רע. כשאני מסבירה את הצד שלי, ואת איך שאני רואה את הדברים.. במתנגדים מתרככים, אבל עדיין. 'זה לא טוב'
למה זה לא טוב?
'כי נקמה זה דבר רע'
ועכשיו אני מתחילה להרגיש רע עם עצמי בגלל זה, ולא, אני לא מתחרטת על הנקמות שקיימתי ומילא הן מועטות (לרוב סגרתי את הסיפור הרבה קודם) . רע לי כי אני רעה.
האם נקמה זה תמיד דבר רע? ומה לעשות עם הרגשות השנאה, הבוז, ובייחוד החרטה על זה שלא עשיתי כלום כשאני לא מתנקמת?
אני חייבת לציין שאני לא עושה דבר לא חוקי .. לא גונבת לא עושה חרם ואפילו לא משקרת. אני מנסה לא לצאת הרעה. אבל בסופו של דבר רק בגלל שהתנקמתי, אני כזאת. . (כשאני לא מתנקמת אני מטומטמת )
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות