סובלת בעבודה, הבעיה היא בבית הספר הזה או במקצוע ההוראה? לעזוב?

שלום לכולם
אני עוסקת בהוראה קצת יותר מ-10 שנים, כאשר 7 שנים מתוכן עבדתי בבית ספר לחינוך מיוחד עם ילדים ונוער בעלי קשיים רגשיים ונפשיים. העבודה בבית ספר זה לא הייתה קלה אך הגענו להצלחות קטנות עם התלמידים והייתה לי תחושה של ערך ומשמעות.
לאחר שעזבתי (בעיקר מטעמי מרחק וגם סוג של רוויה) את העבודה בביה"ס לחינוך המיוחד, לקחתי שנה הפוגה מחינוך והוראה וניסיתי לעבוד עם אוכלוסייה של אנשים בוגרים עם פיגור. מודה שלא התחברתי לאוכלוסייה זו והחלטתי לחזור לעבודה עם ילדים ונוער, וכך בשנתיים האחרונות אני עובדת בתיכון לנוער בסיכון (תלמידים שנפלטו/נזרקו מכל בית ספר אחר בעיר) והאמת כבר הגעתי למצב שאני סובלת כמעט מכל רגע שם. התלמידים בבית הספר בו אני עובדת מזלזלים בצוות, לא נכנסים לשיעורים או שבכלל לא מגיעים לביה"ס, מעשנים בכל רחבי ביה"ס, התלמידוך מגיעיות לבושות בצורה פרובוקטיבית זנותית, האלימות המילולית חוגגת, מתעסקים בניידים בכל מקום ובכל מצב, ואנדליזם. על למידה אין מה לדבר, אני וכל המורים אשר מנסים ללמדם לקראת בחינות הבגרות (עם הרבה התחננויות שייכנסו לכיתה, משא ומתן, שיעורים פרטניים למי שלא היה, שימוש באמצעים טכנולוגיים ועוד שלל רעיונות כדי שהשיעור יהיה חוויתי ומעניין ככל הניתן) כבר מיואשים. אין את מי ללמד, הם לא רוצים. כאשר הם מתבקשים לבצע את המטלה הקטנה ביותר הם מסרבים בתוקף, צוחקים, מקללים, יוצאים מהכיתה מתי שבא להם, משחקים בנייד ועוד. הבודדים שעוד איכשהו רוצים ללמוד לא מסוגלים לעשות זאת באווירה כאוטית כל כך. בית הספר משקיע בפעילויות רבות ויקרות אך התלמידים מגיבים בזלזול, ואנדליזם ומחרבים כל מה שניתן להם.
ההנהלה בביה"ס חלשה ומסכנה לעומת התלמידים, מי שלמעשה מנהל את המקום זה התלמידים. המנהל מיואש, חלש, מסתגר בחדרו רוב הזמן, לא רוצה בעצמו להיות שם אבל לא מצליח למצוא עבודה במקום אחר ולכן נשאר. על אף חוסר התמודדותו של המנהל עם המצב הוא מצפה מהמורים שיכניסו את כל התלמידים לשיעור, יחזיקו אותם בכיתות ויגישו אותם בהצלחה למבחני הבגרות. כאשר מורה מבקש עזרה הוא נתפס בעיניו כחלש, לא מתמודד. כך למעשה צוות המורים נותר חשוף להתנהגותם המבזה של התלמידים וקרה לא פעם ולא פעמיים בהם מורה נפגע (גם פיזית) מתלמיד כזה או אחר ללא תגובה הולמת מצד ההנהלה.
הגעתי לבית הספר הזה חדורת מוטיבציה וכיום לאחר שנתיים אני מצטערת להגיד שהנוער בבית הספר הזה מגעיל אותי. התנהגות של ברברים חסרי חינוך שלא סופרים אף אחד, גם ובעיקר לא את הוריהם. אין לי עוד רצון להמשיך ללמד אותם או להתאמץ בכלל לחשוב על תכנון שיעור עבורם שהרי כל מה שנעשה בשבילם הם זורקים לפח. גם תפקודה של ההנהלה לא מוסיף למוטיבציה שלי.
אני יושבת וחושבת עם עצמי האם הבעיה היא ספציפית במקום הזה או באופן כללי בנוער שיש לנו במדינה היום ובמקצוע ההוראה? הרי לא יכול להיות שכל בני הנוער הם כאלה, בטוח שיש פה עוד הרבה נוער איכותי במדינה שלנו... חברי תנועות נוער, לוחמים ביחידות מובחרות... כאלה שהמילה כבוד לא זרה להם.
אני שוקלת ברצינות לעזוב את המקום, אני מרגישה שאני מתנוונת כמורה כי בלתי אפשרי להעביר שיעור אחד נורמלי שם, מרגישה כסוג של שק חבטות שאמור לספוג את כל הרעל והתסכול של התלמידים האלה. מצד שני אני תוהה האם אני לא מוותרת עליהם כמו כל מי שהיה איתם לפני עשה?
אני מסתכלת על הילדים של היום ונחרדת, ילדים בני 8 עם נייד, מתייחסים להוריהם ולסביבה כאל אובייקטים שאמורים לספק אותם כל הזמן. והערכה?? אין!
האם הגיע הזמן פשוט לעזוב את ההוראה לגמרי (כי אלה הילדים של היום פשוט ואין מה לעשות) או שהגיע הזמן ללכת בית ספר אחר?