עובדת בתיכון לבני נוער "בעייתיים, אוהבת את התלמידים אך אין למידה בכלל, לעזוב?

שלום
בשלוש השנים האחרונות אני עובדת בתיכון לבני נוער בסיכון. מדובר בתיכון שלמעשה אוסף אליו את כל התלמידים שנפלטו/נזרקו מכל בתי הספר התיכוניים האחרים בעיר. אנו מקבלים את התלמידים האלו באהבה, משתדלים לעטוף אותם בחום, דואגים להכין ולתת להם כריכים טריים בכל יום, מוציאים אותם ללא מעט טיולים, מנהלים איתם שיחות אישיות רבות, לא עושים עניין מכל מיני דברים שהם עושים לפעמים (דברים שלא היו עוברים עליהם בשתיקה בבתי ספר אחרים) ומקפידים לפרגן להם בהתלהבות רבה על כל שיפור הכי קטן בהתנהלות שלהם. אני מכירה את כל התלמידים בביה"ס, מסתדרת מצוין עם רובם. לא יקרה מצב בו אעבור ליד תלמיד במסדרון מבלי להגיד שלום ולשאול לשלומו עם חיוך רחב. אני מתה על התלמידים בכיתה שלי (אני מחנכת כיתה) ודואגת להראות להם זאת לצד הצבת גבולות כשצריך כמובן.
יש לנו צוות באמת טוב בביה"ס, אנשים אכפתיים, מסורים, תחושה של משפחה קטנה.
אז מה הבעיה בביה"ס? אין למידה, אין בכלל למידה ומעטים השיעורים בהם אנו יכולים לומר שהצלחנו ללמד. אנחנו מנסים להעביר שיעורים בכיתה אך לצערי התלמידים שלנו או שלא מגיעים בכלל לביה"ס (יש בעיית נוכחות קשה בביה"ס) או שלא נכנסים לשיעור. גם אלו שנכנסים לשיעור מתנגדים לכל עשייה ומתעסקים כל הזמן עם הנייד שלהם ומפוצצים את השיעור. ניתן לדבר איתם בעל פה על כל מיני נושאים ולפעמים הם מגלים לא מעט התעניינות, אך ברגע שצריך גם לבצע משימה כלשהי בכתב או בקבוצות ישנה התנגדות חזקה מצידם. גם כאשר אנו מבקשים מהם להשתמש בניידים שלהם לצורך השיעור ישנה התנגדות. בנוסף יש לנו לא מעט תלמידים עם פערים עצומים בלימודים (כאלה שגם לא יודעים לקרוא) או לקויות למידה מורכבות מאוד ואז קורה שיש 10 רמות בכיתה, כך שגם אם המורה סוף סוף מצליח להשתלט על הכיתה הוא לא מצליח לחלק את עצמו בין כל הרמות.
אנחנו מוצאים את עצמנו מבלי שהצלחנו ללמד אפילו 10% מהחומר הנדרש לבגרויות שאליהן הם אמורים לגשת. או אפילו עיזבו בגרויות, התחושה היא שעוד יום ועוד יום עובר והתלמידים האלה לא למדו כלום בכל הנוגע לתוכנית הלימודים וסתם העברנו את הזמן. בתור מחנכת לתלמידים אלו אני מרגישה שהלב שלי מתרחב אך בתור מורה שאמורה ללמד מקצוע אני מרגישה שאני מתנוונת. אני כל הזמן משוטטת באינטרנט ומחפשת רעיונות יצירתיים ללמד אותם אך כל דבר שאני מביאה לכיתה נתקל בהתנגדות, הם פשוט לא שם בכל מה שקשור ללמידה. אני מורה להוראה מתקנת בהכשרתי ואני מפרקת את החומרים ליחידות קטנות והסברים קצרים וקליטים, אני מנסה שוב ושוב אך גם אני כבר מתייאשת ונחלשת לנוכח ההתנגדות שלהם ומרגישה שאני נכשלת כמורה.
הסביבה משדרת לנו שאין לנו בכלל מה לשאוף לבגרויות וכד' ושהתפקיד שלנו זה להחזיק את הילדים האלה במסגרת, כלומר סוג של בייביסיטר.
למורים בודדים אצלנו זה כנראה מתאים כי הם לא מעוניינים בכלל ללמד אבל לי ולשאר המורים זה כן מפריע. אני חושבת לעצמי שאנחנו בכל זאת בית ספר וצריכה להיות למידה כלשהי וזה ממש כואב לי שאין. מיותר לציין שתלמידינו לא ניגשים לבגרויות והבודדים שעוד מצליחים להגיע למעמד זה לא עוברים אותן. במבחנים השוטפים אנו מורידים את הרמה עד מאוד כדי שהם יחוו הצלחה.

אני חושבת לעצמי האם עלי להישאר במקום הזה ופשוט לקבל את זה שאין למידה?
מצד אחד אני באמת אוהבת את התלמידים ואת הצוות ומצד שני מרגישה שאני אולי מתבזבזת כמורה כי מבחינת הוראה אין שם כלום ואני מתחילה לפקפק ביכולותיי כמורה.
מה עושים?