מבולבל מעצמי, מרגיש כמו שקרן, מזוייף, נצלן, מגעיל, סוטה וחרמן

לפני שנה בערך התחילה לפרוץ בי חרמנות בלתי נשלטת.
כלומר,אני שולט בה,אבל גם לא שולט בה.
אני נדלק על כל דבר שזז.
אני נמשך לנשים.
אבל מאז כל מיני דברים שראיתי בטלוויזיה כמו איזה משהו של אסי עזר שהוא יצא מהארון וזה תמיד פחדתי שיום אחד אני אגלה על עצמי את זה.
ברור שלא קובעים נטיות מיניות,למרות שאני כמעט בטוח ב80 או 90 ומשהו אחוז שאני סטרייט,תמיד יש את הלחץ הזה עם כולם.
גברים בלי חולצה מלחיצים אותי ובכלל קרבה לגברים.
כל הקוביות בבטן והכל,מצד אחד זה יפה(גם כי בא לי להיראות ככה וגם כי לא יודע,זה לא יפה בקטע של יפה זה פשוט שהאנשים עצמם נראים טוב).
אני כבר בן 19,אני בכללי עובר עם עצמי תהליך מאוד קשה וארוך של קבלה עצמית ולנסות להתמודד עם הבחוץ.
בטירונות לא התקלחתי,מאותו החשש.
אני מספיק חכם ובוגר בשביל לדעת את המציאות הזו.
נהייתי נואש בזמן האחרון ואני מתכתב עם מלא בנות במטרה שבסוף ניפגש(או לפחות ככה בדימיוני אני רואה את זה כפנטזיה)ונעשה דברים.
אני תמים אבל,ומאוד ביישן.
יש מישהי שהכרתי בטינדר,היא לא הטעם שלי,היא לא יפה בעיניי ולא מושכת ממש.
היא נמוכה,עם גשר,ממושקפת.
אבל התחלנו להתכתב בצורה מאוד בוטה ומינית בוואצפ.
סוג של צורך לפרוק.
רציתי להרגיש נער כזה,לא יצאתי המון מהבית,והסתגרתי בגלל כל מיני דברים שעברתי כמו גירושים ובקיצור לא התמודדתי עם החיים ועכשיו אני בתהליך של התמודדות עם הכל,כשכולם כבר יודעים מה זה להתמודד.
הבעיה שאני לא מקבל את עצמי,לא את המראה,לא את האופי,כלום.
לפעמים אני אפילו נגעל מעצמי.
כשאני בצבא אני מסתכל במראה על עצמי ואני לא נהנה לראות את עצמי כל פעם,לפעמים כן ולפעמים לא.
ביטחון עצמי בתחת.
לפעמים אני מצליח לתקשר טוב עם אנשים ולפעמים יש לי ממש התקפי חרדה קשים.
ניסיתי לטפל,פסיכולוגים,פסיכיאטרית,אימון אישי.
שום דבר לא התאים.
אני חולה על שדיים,מהסיבה הפשוטה שזה חשוף ויפה,בא לי לגעת והכל חחחח אבל אני לא כמו כולם,אני פשוט מתבייש מעצם המחשבות האלה,כי זה חדש לי.
תמיד הייתי הילד הטוב ופתאום אני חרמן כזה חחחח זה הזוי לי.
אני מכור להסתכל על זה כנראה.
יודע שבתכלס כשאגיע לדבר עצמו אני אהיה פחות מאושר ובטח אתאכזב כי כלום לא מספיק וכלום גם לא מספק אותי,כאילו נמאס לי בקלות מדברים,מוותר באמצע,מתייאש,פורש פתאום,כל מה שחדש מלחיץ.
אני לחוץ מעניין המין והאקטים והכל אבל בראש שלי הכל תקין ואני מפנטז והכל.
לבצע זה משהו אחר.
נגעתי בציצי של הבחורה הזו המכוערת לשנייה אחת והסתכלתי לשנייה והרגשתי רע עם עצמי כי זה לא מאהבה.
כי נפגשנו לסרט והכל אבל לא הרגשתי אליה כלום.
ואחר כך ביטלתי פגישות נוספות איתה ולא זרמתי יותר עם כלום.
אני מאוד לא החלטי,מאוד.
אני לא שלם עם עצמי בכלל.
אני לא מוכן לעבוד,לא אוהב מסיבות,כמעט ולא מוכן לבזבז כסף וקמצן בגלל זה כי פעם לא היה בכלל,לא יוצא כמעט בכלל מהבית למעט צבא,דברים שאני צריך לעשות ומעט חברים שאני כן פוגש פעם בתקופה וזה היה בגלל החופש הזה ובכללי לפעמים אני פוגש אנשים.
יש לי מלא טראומות,בגלל שהרגלתי את עצמי להיות שלילי.
הכל נראה לי לא טוב.
אני לא יודע לזרום או להשתחרר ואני תמיד לחוץ ורציני.
אבל כשלא צריך אני דווקא כן מצחיק וזה.
מה אני עושה לעזאזל עם החיים שלי?
אני בלופ שאני יוצא ממנו וחוזר.
ואני בתול,כן,בתול.
התנשקתי פעם אחת בינואר האחרון וזה היה מפתיע ומדהים וזהו.
מאז אני חרמן רצח כל הזמן,מציץ על בנות בכל מקום ברחוב ובכלל בכל מקום.
מצעירות בנות 16 עם ציצים עומדים ויפים ועד מבוגרות בנות 30 40.
איבדתי שליטה.
אני מאונן כל יום,רואה פורנו לסביות כי זה יותר יפה כשאין זין בתמונה.
אני תמיד מפחד שאם אני אראה זין של גבר זה ידליק אותי.
אני לא חושב שזה ידליק אבל אני מלא פחדים.
כל עניין הנטיות המיניות הזה מלחיץ.
למרות שתמיד אני נמשך לנשים אני תמיד מלחיץ את עצמי.
אני מפחד שאני משקר לעצמי.
אני לא יודע מה הלב אומר,הכל מבולבל.
אני מעופף,מתנתק ומתבודד המון המון.
מה אני עושה?
לא יודע אם למישהו יש תשובה לזה,התשובה שלכם בטח תהיה שהתשובה בתוכי,נכון.
אבל זו בעיה למצוא אותה ובטח שלעכל אותה.
ובכלל בנות מאוד קשה לי לתקשר איתן כי עד עכשיו התרחקתי מהן בגלל שבכיתה ז' גדלו להן ציצים ואני נלחצתי.
כי עד אז הן היו ידידות שלי הכי טובות,בלי שדיים ענקיות ומפלצתיות והכל היה בסדר.
ופתאום אני חרמן,מאונן כל הזמן,מתכתב מינית עם מלא בנות,רובן מן הסתם פחות זורמות אבל אני בעיקר פורק והן מנחמות אותי בעידוד.
אני לא כמו כולם,אני לא נצלן יותר מדי.
אני סך הכל בן אדם טוב,שרוצה אהבה,אבל קשה לו להשקיע עבורה מאמץ,כמו כל דבר בחייו.
מאז הנשיקה ההיא כל מה שאני רוצה זה פשוט להתנשק עם בנות יפיפיות ולגעת בהן.
זה סוג של פרץ סכר כזה של חרמנות שהאוננות העלימה כל פעם מחדש בעבר ועכשיו זה לא משפר את המצב.
הנושא מסקרן אותי ואני מתכתב עליו המון אבל במעשי דווקא הפוך,אני מתרחק מכל אופציה ולא יודע מה עושים.
הבעיה היא שדווקא עם נשים קל לי יותר לדבר על זה,ועם גברים מביך לי מדי ומוזר לי.
אולי כי אבא שלי היה הגבר שהביא אותי לעולם וגם הוא התרחק ממני ופתאום מוזר לי לדבר עם גברים על רגשות ועל כל מיני,כי הם לא מדברים על זה,אבל אני גבר רגיש ולא על פי הסטריאוטיפ הגברי.
כמובן שתציעו לי בטח פסיכולוג,הקבנית בצבא הציעה את עזרתה ואני אמרתי כן אבל זה לא יספיק.
למה אני לא עובד?
כי אני כרגע פשוט לא מסוגל להשקיע אנרגיות גם בלהתמודד בתוך הצבא עם עצמי וגם בללכת לעבוד ולישון אפילו עוד פחות מהמעט שאני נותן לעצמי לישון.
אין לי כוח כבר.
הייתה לי חופשה של שבוע בפסח שהייתה נפלאה,הרגשתי נפלא והכל היה טוב,והיומולדת,הייתה מדהימה למרות החרדות שהיו לי שאף אחד כמעט לא ראה והכל היה לי בראש.
החפירה הזו זו פריקה עצומה.
אבא שלי גם עבר אירוע מוחי קל וזה שינה אותו.
למרות שהוא כבר מתפקד יותר טוב מן הסתם.
זה הכל ביחד.
ואז אני מבקש רחמים עצמיים והכל ואני מרגיש כמו שקרן,מזוייף,נצלן,מגעיל,סוטה וחרמן.
לפעמים גם פדופיל כי אני חרמן על בנות 15,16.
כי מה לעשות,הן לובשות קצר ואני בחיים לא נגעתי באישה יותר מדי וזה מדליק ממש,אני באותו רגע לא עומד בזה ומנסה להשתלט על עצמי או להסתכל על משהו אחר,אבל כשבחורה עם ציצים גדולים עומדת מולך לאן אתה כבר יכול להסתכל?
זה לא יעזור לך כי זה בכל מקום.
המצב הגיע לכך שמגע נהיה לי מוזר למרות הצורך החזק שלי בו,בעיקר מגע עם נשים.
ככה שכל מגע,גבר או אישה טיפה מלחיץ,יכול טיפה להרתיע או טיפה להדליק.
אני לא מרגיש רגיל למרות שאני בתכלס רגיל,אני תמיד מרגיש אאוטסיידר ושונה וחריג ומוזר ורוב האנשים שאני מכיר לא חושבים כמוני.
אני גדלתי עם אימא ואחות,האבא לא היה בתמונה בכלל עד כיתה ח' שם הוא באמת נכנס לתמונה,יכול להיות שכל התסבוך הזה עם גברים זה מזה,מאי קרבה בילדות לאבא שלי וככה בעצם לא צברתי גבריות,כי לא היה מי שילמד אותי להיות גבר ולעמוד על שלי,למרות שאני נולדתי רגיש,כאילו זה לא היה משתנה.
אני לא כמו אבא שלי,הוא תמיד אהב מכוניות,ספורט,כדורגל וידע להחליף נורה ואני הפוך מזה לגמרי.
לא יודע אפילו להשתמש במברג.
כל החיים האלה מרגישים לי מוזרים,
הכל מוזר כזה מבינים?
אני גם מוזיקאי,אני כותב על כל מה שאני עובר כבר שנים בשירים וקטעים,ויש האומרים בכישרון רב.
שר,מנגן,סך הכל נראה טוב,גם שחקן(לא שיחקתי שנה אבל הייתי ארבע שנים בחוג תיאטרון).
ועדיין לא מעריך את עצמי?
למה?
תודה שהקשבתם לחפירה העצמית שלי.
יש לי עוד המון המון מה להגיד אבל העיניים שלכם כבר יתחילו לכאוב חחחחחח
אז אעצור כאן :)