המוות נראה ורוד כ"כ; קשה לי לצאת מהמיטה, שונאת את עצמי ונשבר לי...

היי אני לא חושבת שמישהו יכול לעזור לי אבל אכתוב בכל זאת .זאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי.
סיימתי לימודים לפני שנתיים בהצטיינות. התיכון בעבורי הייתה תקופה יחסית טובה ומוצלחת לא יצאתי להרבה מסיבות אבל הייתי בטיולים, הדרכתי בתנועת נוער הייתי בת גרעין ועשיתי שלוש מגמות סה" כ 34 יחידות בגרות. בבית הספר הייתי בסדר עם כולם אבל היה לי רק חבר אחד קרוב רוב החברים שלי היו מהגרעין מהתנועה ומפעילויות אחה"צ. הייתה לי חבורת בנות בבית הספר בט- י אבל עם הצטרפותי לתנועה דיי התרחקנו כי גם לא התחברתי כבר אליהן. כל כיתה יב רק חיכיתי לשנת השירות להתחיל חיים בוגרים עם שותפים מדהימים ובאמת היינו גרעין מבטיח עם אנשים איכותיים. נכנסנו לשנת השירות ברגל שמאל ודברים לא עברו חלק כל מיני דינאמיקות שליליות שותפים שלא היו שותפים כ"כ ואט אט הגרעין התפורר מבערך 20 שותפים נשארו 9. גם אני עזבתי אחרי חצי שנה הרגשתי שאני קורסת תחת המשימות ושאין לי שותפים אמיתיים. התאכזבתי ממספר אנשים ופשוט לקחתי את הרגליים ועזבתי.
חזרתי לבית הוריי ומצאתי עבודה ובעיקר כ"כ חיכיתי בציפייה להרגיש שוב משמעותית ולעשות דברים גדולים בצבא. בעיקרון לא הייתי חייבת להתגייס לצבא אבל מאז שאני זוכרת את עצמי היה ברור לי שאני אלבש את המדים הירוקים. בכיתה י או יא כשבאתי לצו הראשון הרופאה ניפנפה אותי ואמרה לי "יש לך אלרגיה לחלב את תעברי וועדה רפואית ויפטרו אותך משירות צבאי" אמרתי לה שאני רוצה להתגייס והיא אמרה לי " בשביל מה לך?" התעקשתי "טוב אם את מתעקשת רדי למדור פרט ותבקשי בקשה להתנדבות" . להתנדב לצבא זה לא פשוט כמו שזה נשמע והדרך לא מובנת למי שמתגייס כחייל חובהרגיל . פתחו לי את תיק הבקשה סגרו לי אותו, טלפונים אינסופיים מצידי הרבה תיסכול וכעס מצידי בקשות שלי לזימונים וליום המא"ה (מתנדב צריך לבקש) הייתה לי מוטיבציה כ"כ גבוהה כל תהליך בקשת ההתנדבות מכיתה י"א עד יום גיוסי לקח שנתיים וחצי וסוף כל סוף הגיע היום המיוחל והתגייסתי באוגוסט 2014 לקורס שנחשב דיי איכותי ומתוך אלפים נבחרים רק 30( חתמתי ל-3שנים בגלל התפקיד). ואז התחילה המלחמה. ונכנסתי לחרדות נוראיות לא רק מהמלחמה אלא גם מהקורס המתיש. הייתי ישנה שלוש שעות בלילה. היו מבחנים ומטלות אינסופיים ואני כבר שנה שלמה לא בלימודים. האמת שגם לא כ"כ הבנתי לאן אני נכנסת ולא עשיתי מחקר מעמיק כמו שעשיתי בבקשת ההתנדבות על הקורס. יש לציין שלא עשיתי טירונות מה שגרם לי להרגיש גם קצת מנותקת חברתית מחברי הקורס.אז התחלתי ברגל שמאל את הצבא הציונים שלי היו כ"כ נמוכים למרות שהעבודות היו טובות. בקיצור היה רע ומר בקורס וחשתי שלא כ"כ מעריכים אותי ולא נתנו לי לעשות פרזנטציות. לאט לאט הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. בקושי דיברתי עם אנשים חוויתי שוק פיזית ורגשית וגם כשאני חושבת על זה עכשיו אני לא מבינה איך יכולתי לתפקד על שלוש שעות שינה בקושי. ואז ניפו אותי מהקורס וזה עירער אותי לגמרי. ומשם עברתי חפיפה לתפקיד שהיה אמור להיות שלי לדברי אחראית משאבי אנוש ביחידה ובסוף מטעמים כאלו ואחרים כשהפנו אותי לעשות מטלות אחרות הבנתי שהתפקיד הזה כבר לא שלי. הרגשתי כ"כ אפס. גם נפלתי מהקורס וגם הפסדתי את התפקיד שלכאורה היה שלי. ביקשתי טופס 55 לעבור יחידה לא יכולתי לסבול שם עוד רגעאז אמרו לי להיות באפסנאות עד שאקבל תשובה . זו הייתה התקופה הכי שחורה שלי בצבא הזמן המבוזבז נסיעות 6 שעות בדרכים כדי לשבת באפסנאות 8 שעו. תחושת השפלה קשה ולפעמים היו מבקשים ממני לעשות דברים הזויים. הבנתי שסומנתי לרעה. לא יכולתי לחכות כבר לקצין מיון מה לא ניסיתי ביררתי על דרכים לחזור לגרעין ניסיתי לברר איזה תפקידים פתוחים בפניי אם אפשר להצטרף לנח"ל אע לעבור קורס נוסף. מהפקידה של קצין המיון הבנתי שהתפקידים יהיו אך ורק פקידותיים( עובדת כללית)
התבאסתי נורא בשביל זה התנדבתי? אח"כ ניסיתי להשלים עם זה אבל באמת היה קושי נורא גדול לבוא יום יום לאפסנאות במקום בו כשלת במקום בו המערכת מקיאה אותך במקום בו יש נגד שמטיל עלייך אימה. ניסיתי לבקש להתיר את ההתנדבות שלי אך זה לא הסתייע.. הבנתי שעם או בלי קצין מיון כבר שחור לי ורע לי מהמערכת הזאת ואני חייבת לצאת מהצבא. אז הלכתי לקבנית ותיארתי לה את תחושותיי לא סיפרתי לה על המפקדים ועל היחס אלא על התחושות היא ראתה אותי כבר על הסף. לבסוף הוציאו אותי על נפשי מהצבא ואובחנתי שיש לי דיכאון מג'ורי וחרדה. לא רק שהתנדבתי ונפגעתי במהלך השירות הנה כתם נוסף לחיי. אבל ידעתי ללא כל ספק שזו הדרך היחידה שלי החוצה. מאז עברו כמעט חודשיים אבל למען האמת הייתי כבר בבית מינואר עד עכשיו. לא יצאתי מהבית כבר ארבעה חודשים למעט להחזיר את החפצים לצבא ולעשות טופס טיולים. את רוב היום אני מעבירה במיטה. כבר קשה לי לצאת החוצה. כל פעם שאני רואה תמונות בפייסבוק של חברים שלי מהגרעין על מדים מחובקים בבאחווה נצבט לי הלב. חברים שלי קרביים מדנים חובשים מורים חיילים . ואני בבית בלי אמונה בלי תעסוקה בלי חברה. שונאת את עצמי ולאן הגעתי. יש לי מחשבות על היקום. כשבאים הביתה אורחים אני בלחץ ולא מצליחה לנהל שיחה מרגישה שאני נעלמת אט אט לתוך עצמי שהמחשבות שלי משובשות. וכל פעם שאני קמה בבוקר אני מתחננת שהלילה יגיע לישון שוב להתכרבל במיטה. היו ימים שלמים שלא יצאתי מהמיטה ואין מה לדבר בכלל על לצאת מהבית. ניסיתי להתאבד 3 פעמים ע"י חגורות וכדורים. הגעתי למיון פעמים פעם אחת אני ביקשתי להתאשפז ובסוף התחרטתי ובפעם השנייה ההורים שךי ניסו לאשפז אותי בכפייה אבל זה לא הלך להם. חנוכה עבר ושום נס לא קרה. פסח נגמר ושום יציאת מצרים לא הייתה לי חג העצמאות חלף ושום גאולה לא דפקה על סף דלתי. אני רציתי לטרוף את העולם לחנך ולהתחנך לשרת בצבא להרגיש חלק להתאהב לנסוע לחו"ל לצאת עם חברים ובסוף העולם טרף אותי אני לא מרגישה כבר חלק משהו נשבר לי במציאות האמונה באנשים הצבא כבר לא נראה לי כפי שהיה היו לי רגשות כ"כ מעורבים ביום הזיכרוו על הצבא.מערכת שנכון לא הייתי קרקליסטית או חובשת קרבית אבל מה לעשות נפגעתי ממנה. ומצד שני יש בי צד גדול מאוד שרצה לשרת בה. כנראה שבקרוב אתחיל אשפוז יום אני לא יודעת איך אקום מהמיטה יש ימים שהמוות נראה ורוד כ"כ לפעמים אני חושבת על קבר משלי זה ממש חולני אבל אני מרגישה רגועה כשאני חושבת על מנוחה נצחית. בלי כאב ראש חברתי מקצועי כלכלי אך בעיקר בלי כאב ראש נפשי. מי שלא חווה דיכאון ודאי יצחק אך זה מרגיש כאילו לקחו ממני את הנשמה שכל הוויתי השתנתה ושלעולם לא אחזור לעצמי ממש שבורה. אני כ"כ מקנאה במדוכאים שמצליחים לתפקד ולזייף חיוך ולנהל חיים חברתים ולברוח למיטה רק כשאפשר כי אני חיה במיטה וכשנגמר החלום מכה בי המציאות הארורה שוב. מה הייתם עושים במקומי?