אני מתאים לשירות צבאי? ועוד להיות עם בנים ובנות ביחד?

שלום. ראשית אני מבקש להודות לכל מי שעומד לקרוא את כל מה שאכתוב פה. אני מאמין באמת שכולנו רקמה אנושית אחת וכי עלינו לעזור זה לזה בשעת צרה וצוקה.

אבקש בפתח דבריי, שכל אותם שלא באו באמת לנסות לקרוא ולהבין את מה שעובר על האדם, את הסבל והייסורים שחווה נפשו, שלא יגיבו. אבקש שיגיבו רק אותם אלה שקראו ושנו את שכתוב פה, ובאו על מנת לעזור באמת, כפי יכולתם.

 

היום אני בן 21. רווק. מתגורר אצל הוריי. ומתוסבך... בודד. ללא חברה נורמלית. לבוש כ'חצי חרדי'. חי בעולם החילוני. מסתובב כל הזמן עם תווית של כופר על עצמי... כל הזמן חושב על נושאי כפירה..

ומדי פעם צצות ועולות להן מחשבות לא כל כך נעימות בלשון המעטה.. (חבל ארוך שמשתלשל מהתקרה, עוזר פה למישהו?)

 

אז... איך הכל התחיל?

 

 

נולדתי אף אני למשפחה רגילה וממוצעת בישראל. לא דתיים. אך גם לא חילוניים כפרניים. רגילים. אני בא ממשפחה מאוד שקטה, וזה בא לידי ביטוי שלאמא שלי לא היה שום חבר רציני עד שפגשה את אבי כשהייתה בת 30, אמי מספרת שתמיד הייתה נחבאת אל הכלים, ביישנית, אמנם, אך בכיתה תמיד פעילה.

עוד מספרת, לדוגמא, שכאשר הלכה פעם למסיבה, לא יכלה לזוז ממקום ישיבתה.

 

אבא שלי, התחתן עם אמי בגיל 40. הוא אדם שקט בטבעו, וגם ביישן.

 

יש לי אח תאום. ואחות שקטנה ממני בשנה וחצי. אחי התאום טיפוס מאוד מוזר הוא, זה מתבטא בכך שהוא מאוד סגור עם עצמו, תמיד היה לו קשה להפתח לחברה, תמיד הוא בינו לבין עצמו.

 

אחותי, בטבעה קצת יותר אמורה להיות מעורבת בחברה. אך בבית הספר אני זוכר אותה כל הזמן עם הראש למטה, ולא פוצחת אפילו מילה קטנה. (ממש כך).

 

אמא שלי תמיד אומרת שאני יצאתי הכי פתוח וחברותי מכולם. אמנם גם אני הייתי קצת ביישן ושקט, אך תמיד היו לי חברים שהייתי מביא אליי הביתה, וכן הולך אליהם.

 

בגיל 8, סבא שלי נפטר.

 

סבא שלי הוא אבא של אבא שלי, אדם חובש כיפה, מתפלל ג' תפילות ביום ושומר מצוות. והוא נפטר.

אבא שלי התחיל ללכת לבתי כנסת כל יום לומר עליו קדיש.

 

אחד בבית הכנסת סיפר לו שיש שיעור תורה קרוב, ואבי אמר – למה לא.

 

כעבור כחצי שנה –

 

אבא שלי ניגש לאמי ואומר לה 'בואי נעשה קידוש'. לא אלאה אתכם הקוראים, כי גם ככה יש עוד הרבה מה לכתוב. אך העניין הוא שתוך שנתיים, כבר הבית היה שומר שבת. ללא טלויזיה, ללא מחשב, ללא להדליק נורות בשבת.

 

היו לי חלומות בתור ילד שהייתי נורא מבולבל מהשינויי זהות של אבא שלי, חלמתי שיש את ה'אבא הטוב' – זה עם הכיפה שמתפלל בחדר שינה – ופתאום בא ה'אבא הרע' – מהכניסה – ורץ אחריו .. אוי כמה שזה מפחיד...
 

ופתאום אני חולם שאבא שלי שורף את הכיפות השחורות..

 

 

 

בכיתה ד'. הייתה תקופה בה רציתי לעבור לבית ספר דתי. אציין שהייתה לנו טלויזיה בבית אך כבלים לא היו, 'כדי שתהיו שקועים בלימודים' – זה היה הטיעון של הוריי. (מחשב ואינטרנט היה).

ירדתי מהרעיון של לעבור לבי"ס דתי.

 

בכיתה ו' כתבתי ספר שהשתתף בתחרות של ילדים שכותבים ספרים.
 

עד כיתה ו' הייתי מין חנון כזה, היחיד בכיתה שקורא למורה 'המורה' ולא בשמה הפרטי...

 

בכיתה ו', יש לציין , הייתה מין תקופה קצרה כזו , של מעין התקרבות לדת, הייתי מברך על אוכל בפנימיה למרות שלא הייתה לי כיפה, ופעם אחת אמרתי לחבר שלי – הנה אתה רואה? גם על סוכרייה צריך לברך.

 

וכמה אירוני שכמה חודשים אחר כך, כשעליתי לחטיבה, אבא שאל אם אני רוצה ללכת לבי"ס דתי – ואני אמרתי – מה פתאום!!! אם תשימו אותי בבי"ס דתי – אני אברח לכם! -

 

כשעליתי לחטיבת ביניים, הכל השתנה. ניסיתי להיות 'קול' יותר. הורדתי את המשקפיים. הייתי שם ג'ל בשיער כל יום. הייתי מנסה להתחבר בכוח לכל המופרעים למיניהם.

 

אך תמיד סבלתי. גם בגלל שבחטיבה הייתי עם האח המוזר , שהוא אלוף במתמטיקה ואני כשלון לידו, ותמיד המורה למתמטיקה הייתה משווה ביני לבינו – ושואלת – נו – למה אתה לא כמו אח שלך?

 

זה היה הורג אותי.

 

התחלתי לשמוע מוזיקה מזרחית בתקופה ההיא. הייתי שומע משה פרץ קובי פרץ וכ' וכו'.

 

למרות. שאני בכלל לא בא ממשפחה כזו. אמא שלי אשכנזייה, ולמרות שאבא שלי מעדות המזרח, הוא גם כן מין אשכנזי כזה שלא נוגע במזרחית. (אגב עוד בלבול – העדות – איזה עדה אני?)

 

וככה הייתי מגיע כל יום לבית הספר, עם כל הפרענקים והערסים האלה שם.. והעולים החדשים הרוסים.. מכירים את כל הסדרות האלה שיש בטלויזיה שרואים שם ישראלים אשכנזים? אצלי ראו אולי אחד כזה בכל הבית ספר..

 

בר מצווה. מניח תפילין בבית הכנסת, מצטלמים ושם את היד על הלב.

 

משהו זז.

 

(למרות, שלפני הבר מצווה אמרתי לאבא שלי שלא יעזור לו כלום ואני לא אניח תפילין אחרי הבר מצווה ואכן לא הנחתי)

 

אגב הייתי רוצה כל הזמן להתחיל עם בנות בחטיבה , ולא עשיתי את זה אף פעם. כמה פעמים דיברתי עם החבר הכי טוב שלי, שאני רוצה להציע לאותה אחת שאקנה לה ברד, וככה להתחיל איתה, איך תמיד קינאתי באותה חבורה מהכיתה שלי שבאו כל בוקר ונתנו לבנות 'נשיקת בוקר טוב'...

 

כשהגיע יום כיפור הראשון שלי בגיל 13, הלכתי עם אבי לביהכנ"ס וצמתי. הרגשתי ממש טוב עם זה.

 

והתחלתי להתקרב לדת.

 

אינני זוכר איך בדיוק וכיצד, אך אני יודע שהתחלתי לראות את הסרט – חותם אמת – חפשו ביוטיוב – באיזה גיל ראיתי את זה? אה כן, 13 וחצי עם דלת סגורה לבד... שמראה מה קורה לאדם אחרי המוות איך שהוא מגיע לעולם הבא... ואיך שתוקפים אותו ומענים אותו על כך שהוא לא שמר מצוות...

ובמיוחד על זה שהוא הוציא שכבת זרע לבטלה.. – במילים אחרות – מאונן -...

ואני הייתי מת מפחד כל פעם אחרי שהייתי מאונן... הייתי קורא תיקון הכללי אחר כך.. ובוכה.. לאלוהים.. שלא יקרה לי כלום בעולם הבא.. שהמלאכי חבלה לא ירדפוני בעולם הזה...

 

כל פעם אחרי ש'הייתי עושה את זה', הייתי לוקח את הרדיו , שם את הדיסק של חותם אמת, ושומע את השיר האחרון שם.. ובוכה ובוכה.... ומרגיש קצת יותר טוב לאחר מכן..

 

בשלב מסויים החילותי לילך לביהכנ"ס להתפלל, מנחה וערבית.

 

התחלתי לילך לשיעורי תורה. מאוד אהבתי זאת, הייתי מכין רשימה ארוכה של שאלות ושואל ודורש.

 

הכל אצלי בראש התחיל לזוז לכיוון הדת. לאט לאט, במשך כל כיתה ח'.. הייתה ילדה אחת בכיתה שהיתה מאוד מקובלת והיתי מאוהב בה, ובמקום להתחיל איתה התחלתי לדבר איתה על עניני דת, כמו רב שמחזיר בתשובה.. ראיתי כל מיני סרטים במחשב – שעת האפס ועוד – חוץ מחותם אמת דלעיל – ראיתי גם את סעדה שגם מראים שם אשה שמספרת מה קורה אחרי המוות. זה היה מאוד מפחיד. ראיתי זאת לבד.

 

הייתי שומע בכוח דרך האוזניות "אנחנו מאמינים" של מרדכי בן דוד. הייתי שומע "רבנו רבנו" שירים על רבי נחמן.

 

בלי סוף. עוד ועוד. התחלתי לקחת את השירים של המזרחית לכיוון הדת. "עד לב שמים אצעק שאני אוהב אותך" – זה מדבר על התורה. וכן "אש.. בלבי בוערת אש.." וכ' וכ'.

 

זו הייתה תקופה בה רציתי לשים כיפה ולילך עמה לבית הספר, אך לא העזתי. התבישתי.

 

יום אחד. החלטתי. אני לא חוזר לשם יותר. אני עובר לבי"ס דתי. המורה התקשרה לשאול מה קרה וכו'.
ואבא שלי עזר לי להכנס לבי"ס דתי. והתחלתי ללכת עם כיפה.

אך זה לא היה מה שחפשתי. הייתי טיפוס מאוד רציני. אפילו בשיעורי תורה שהרב היה קצת צוחק, הייתי מתרעם בלבי ואומר – צריכים להיות רציניים בלימוד התורה ! -

הייתי סובל שם בבית הספר הדתי עוד יותר. מהמופרעות הזאת. מהמשחק הזה של חילונים שבאים לבית ספר דתי. בקיצור החלטתי. אני רוצה ישיבה. כעבור חצי שנה בעזרת אבא שלי עברתי לישיבה לחזורים בתשובה בבני ברק.

 

הייתי שם נורא רציני, כל הזמן למדתי, הרוב שם היו גם יותר מבוגרים ממני, אך למרות שהיו שם כמה בני גילי (14), כמעט לא צחקתי אלא הייתי רציני רוב הזמן, היה לי קשה להכנס לחדר האוכל ולאכול עם כולם, פעם , מרוב קושי, במקום לרדת לארוחת הערב, הלכתי לחדר ובכיתי, גם כי התחלתי לישון שם כל השבוע כמובן מרצוני החופשי, אך אלה שינויים קשים, הייתי בא פעם בשבוע הביתה, ומתייסר אחרי שאני נופל במראות אסורים, או לחילופין מתייסר כדי לא לראות מראות אסורים.

 

רציתי כל הזמן ללכת עם שחור לבן.

 

הראש ישיבה אמר שעוד לא, ולחכות עם זה.

 

הרגשתי שאני לא מוצא שם את עצמי, אז החלטתי שאני צריך ישיבה ספרדית.

הלכתי וחפשתי, ניסיתי להתקבל, קבלו אותי, וניגשתי לראש ישיבה ונפרדתי מהם.

בישיבה החדשה, הלכתי כבר עם חוצה לבנה ומכנסיים שחורות.

היתה תקופה שהיתי מברך את הברכות במבטא ספרדי חזק והייתי ספרדי קיצוני.

בשנה החדשה שאחר כך, התחלתי להתקרב לקו הליטאי אשכנזי יותר, התחלתי ללכת עם ציציות בחוץ, וללמוד כמו בחור ישבה.

באותה תקופה היה מעשה נורא, שקרה, בערב החג. באותה תקופה הייתי קם ביום שישי ומתחיל ללמוד מ-9 בבוקר עד הערב. מה שלא מקובל. והיה לי תענוג גדול מזה, אבל זה היה סוג של טירוף.

בערב החג, התקלחתי כדי להיות מוכן לחג ולהתחיל  ללמוד כמה שיותר מוקדם, והלכתי למקלחת ופתאום אוננתי. אחרי שזה קרה, פשוט נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה עד מוצאי החג. מזל שהיה שם ספר שמדבר על הנפילות ושצריך להתחזק מהם, זה עזר לי. לא אכלתי כלום. היה אחד שהביא לי קוגל לחדר, אז אכלתי רק את זה, ובמוצאי החג ברחתי כל עוד נפשי בי.

 

עוד מעשיות שקרו בתקופה ההיא?

 

הייתי מוצא את עצמי לפתע פתאום הולך למקומות חילוניים לראות בחורות שהולכות עם מכנסיים, והייתי חושב לעצמי – נו מתי היא תיגש אליי כבר ? – (בקטע מיני), לא תבינו אתם הקוראים, ברם בשביל אחד כזה העולם שבו הולכות רגיל זה ממש בית בושת בחינם.

 

מה עוד היה בתקופה ההיא? היו לי מריבות קשות עם הוריי. אני בן 15, לא רוצה להגיע בשבתות הביתה, ובצדק, כי כל פעם שהייתי מגיע הייתי מרגיש שאני נמצא בבית בושת, ונופל. זה נורא ואיום. אין לכם מושג.

 

בקיצור באותה תקופה החילותי להכיר חברים ליטאיים אשכנזיים בגילי. לפני כן אומר ששיניתי את השם לשם ספרדי מובהק.

 

אז התחלתי לנסות להכנס לישיבות אשכנזיות קטנות, ניסיתי בכל דרך, הייתי מנדנד לראשי ישיבות שם, מה לא עשיתי. ולא הלך. לא אאריך ולא אלאה אתכם, אך בסוף הצלחתי להכנס.ושיניתי את שמי לשם שיתאים לישיבה האשכנזית.

 

 בשנת התש"ע אחרי פסח נכנסתי לישיבה קטנה אשכנזית. כמובן שלמדתי בכל הכוח והכל, הייתי רציני מידי, לא דברתי 'דברים בטלים', מה שכולם כמובן כן עושים. גידלתי פאות מאחורי האזניים, וכן התחלתי ללכת עם כובע וחליפה.

 

עליתי לישיבה גדולה מאוד סגורה. ומאוד קיצונית. מהיום הראשון סבלתי שם, עד היום האחרון. זה התבטא בכך שלא יכלתי להכנס לחדר האוכל ולאכול עם כולם, זה התבטא בכך שהייתי הולך למקומות אחרים ללמוד בהם, הייתי מנותק כליל מן החברה. למרות וזו יש לציין. שהיה לי חבר מאוד טוב שישן איתי בחדר, שהרגשתי כלפיו משהו מיוחד שאיני יכול להסביר, מעין משהו כזה שמרגישים כשבחורה נכנסת לחדר. אולי כי לא היו לי בנות ולא נגעתי בבחורה, אז התת מודע דרש את שלו.

 

בכל אופן הייתי נורא סובל שם, סבל נפשי עם עצמי, למרות שכולם התנהגו אליי ממש יפה, ועשו לי אף מסיבת הפתעה ליום ההולדת, הבעיה היתה בי ולא בהם.

 

 

נכנסתי לכל מיני מחוזות שאיני מאחל לאף אחד להכנס אליהם. אם אני חייתי בעולם ישיבתי ליטאי שבו לומדים גמרא כל היום. אני המצאתי לעצמי דרך חדשה, דרך של ללכת לקברות צדיקים, לעשות את התיקון בעולם, לכפר על החטא הנורא של פגם הברית – אוננות – כדי לכפר צריך לצום צומות ועוד ועוד.

 

אחרי שהייתי נופל הייתי הולך ב- 1 בלילה לביהכנ"ס מסויים להגיד סליחות ולבכות.

 

הייתי חוזר פתאום ב-3 בלילה, פעם חזרתי אחרי איזה יום שלם שלא הייתי שם.

 

היייתי נוסע למירון לרשב"י , הייתי נוסע לכותל, פעם החלטתי שאני צריך ללכת מהכותל עד להר המנוחות בו קבור הצדיק שאני מחובר אליו, והלכתי כך בלי לאכול דבר, וקראתי שם את כל התהילים כמדומני.

 

פעם הלכתי ב-2 בלילה לבית הקברות והתפללתי אל הצדיק, שיעזור לי לתקן את התיקון, ושאצא טהור ובלי חטאים חלילה.

 

יעזור פה למישהו אם אומר שהכל מבוסס על 'טהרת הקודש'? זה הספר שהייתי קורא.

 

היה מקרה אחד ערב החג שנפלתי ואונני, והכרחתי את עצמי לקום מהמיטה, ולמרות שלא ידעתי איפה אוכל לאכול כי היה זה חופשה ואף אחד לא היה בישיבה והייתי נוהג ללכת לאכול אצל אנשים שאני מכיר אבל להסתובב עם הכתם של אוננות... איה בושה.. אז הלכתי את בני ברק הלוך וחזור והלוך וחזור והלוך. עד שאחד עזר לי ונתן לי לאכול.

 

 

 

שנה הבאה, עברתי ישיבה, והדברים רק החמירו. חשבתי שאם אעבור לישיבה עם מעט בחורים הכל יסתדר, אך לא. כי לא היה שם את חברי הטוב, שעזר לי אפילו רק להיות איתו באותו חדר וכל שכן לדבר עימו.

 

וגם כי סבלתי בישיבה החדשה עוד יותר. עוד יותר היה קשה לי לא להכנס לחדר האוכל, הייתי עוד יותר עושה כל מיני גלויות כאלה, והולך לצדיקים וכולי. באותה תקופה חשבתי להתחתן, ושכך ייפתרו הצרות. אך זה לא יצא אל הפועל.

 

נסו לדמיין לעצמכם שנה שלמה כזו.
 

(בשנה הזו ה תחברתי לחבר'ה  של מאה שערים, שהם מאוד קיצוניים, התחברתי להם ולדעותיהם, נגד להצביע בבחירות , נגד המדינה וכו'. כל הזמן היה לי בראש שלי שציונות זה דבר טמא, שזה שהקימו את המדינה זה אסון וכפירה וכו)

 

עד ש..

 

יום אחד. אני בשבת בבני ברק אחרי הצהריים, לקראת הערב. 'אולי כולם דוסים שחורים? אולי כולם שקרנים? אולי הכל פשוט לא נכון?' . ככה בבום אחד כל הבועה התפוצצה.

 

התחלתי לחלל שבת, לא לברך על ברכות.

 

ביום כיפור מצאתי את עצמי בבית חולים, והשתחררתי, למה הייתי בבית חולים? כי התרגשתי מהצום והקאתי הכל, ולא יכלתי לאכול כלום והרגשתי רע אז הזמנתי אמבולנס.

 

מאז – ועד היום – אני בבית.

 

מיום כיפור התשע"ד. עד היום תמוז התשע"ה. כמעט שנתיים.


כמובן שהיו מריבות עם ההורים, למה אתה לא חוזר לישיבה, למה אתה לא הולך להתפלל, לא לדבר על זה שבבית כבר הסתובבתי בלי כיפה.

 

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי לאן ללכת. התחלתי לחקור ולברר את נושאי האמונה. והיום למשל אני מגיע למסקנה שלא הוכחתי כלום , אלא שאני מאמין שכן יש כוח עליון שברא את העולם, אבל התורה היא לא דבר האל, אין עולם הבא וגם אין השגחה פרטית. זה  מאוד קשה לחיות עם המחשבות האלה.

 

מאוד קשה שאתה נמצא במצב שאתה לא פה ולא פה. מצד אחד שומע מוזיקה חרדית, ומתלבש כמו חרדי עם חולצה לבנה מכנסיים שחורות. מצד שני כבר לא מאמין, נמצא בעבודה עם חילונים, מרגיש רע לראות את כל החילונים האלה, ושאני מסתובב בבני ברק מרגיש רע לראות את כל החרדים האלה. אין לי חברים אני בודד. שלא נדבר על חברים בגילי.

 

כמה פעמים היו לי מחשבות רעות מאוד , אך כזה קורה אני הולך למקום הקבוע שלי בחוץ ומדבר אל עצמי ומחזק את עצמי שאני מאמין שאצא מזה וכולי וכלי, ו'שאנחנו ננצח במלחמה על החיים שלי'.

התחלתי לתעד במחברות מה שעובר עליי בשנתיים האלה. ואני כבר במחברת ה-16, זה עוזר לי אמנם לכתוב את כל התחושות הקשות וכל מה שעובר עליי, אך כמה אפשר??? עד מתי???

 

(אני הולך ושומע לעצמי את 'התקווה' ומכוון על כך שעוד לא אבדה תקותנו , היא התקוה שלי שאצא מהמצב האבסורד בו אני שרוי, אני שומע את 'נולדתי לשלום' וזה שיר שמאוד עוזר לי, אני שומע את 'ארץ שנאהב' ומכוון על הארץ בה נולדתי, וארץ בה אחיה, היא אני עצמי, שאמשיך לחיות יהיה מה שיהיה).

 

(אני אוהב לשמוע את 'הנאום האחרון של יצחק רבין' ולכוון על המצב שלי)

 

מה עם פסיכולוג שאלתם?
לפני שנה התחלתי ללכת לפסיכולוג. אחרי 3 פגישות התעצבנתי כי ראיתי ששום דבר לא זז אז הפסקתי, אחרי חצי שנה התחלתי שוב, שוב הפסקתי, ועכשיו אני שוב איתו בתקווה שאני ימשיך ולא אפסיק כמו קודם.

 

אני נמצא כעת בעבודה עם חילונים בנים ובנות וכל הזמן מרגיש לחץ נפשי חזק מאוד, כאילו אני הולך להתמוטט מכל מה שעובר עליי. בכלל אני מרגיש כמו זקן בן 70 שעבר כל כך הרבה

 

 

אינני יודע אם תיארתי לכם מספיק טוב את מה שעובר עליי בימים קודרים אלו, אך העובדה היא שעת הסתבכתי עם הצבא, ואני מועמד לגיוס לצבא הרגיל, עם בנים ובנות וחילונים.

 

הייתי בלשכת גיוס עם קב"ן, שלחו אותי לפסיכיאטר צבאי, וזה קבע שאני מתאים לשירות ונתן לי פרופיל 64.

 

אינני יודע האם אני מתים לשירות צבאי, ועוד להיות עם בנים ובנות ביחד?

 

מצד שני אולי דרך הצבא אמצא את עצמי מחדש? האמת גם חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאין לי בררה אלא ללכת לצבא, כי אם נגיד יפטרו אותי, אז יחזרו לי שוב המחשבות האובדניות, שוב לא אמצא את עצמי, וכו' וכ', בצבא כולם עם המדים הצבאיים , אומרים לך מה לעשות וכו'.

 

למרות שאם לא אלך לצבא אוכל ללכת ללמוד ולהשלים בגרויות ולשכור לעצמי דירה, ולראות מה קורה, כי מאוד קשה לי להיות בבית הוריי! שכחתי לציין זאת אבל הבית נהיה ממש דתי, אין טלויזה, אין אינטרנט , ואני אסור לי להחזיק את הסמרטפון, וכדי להשתמש בו אני חייב לצאת החוצה. אם אני רוצה צאת מהשירותים אני חייב ללכת עד לכיור במטבח ולשוטף ידיים כדי להוציא את הרוח רעה. אסור לי לשים רגל על רגל.

אוסיף גם בקצרה שאני מתחיל ללבוש בגדים חילוניים בבית, וזה עושה לי ממש טוב, אבל מידי פעם אני מרגיש ממש זקן וכאילו כל העולם מתמוטט וכאילו אני הולך למות . אני מאמין כי אצא מזה ואם לא הייתי מאמין לא הייתי פה היום.
 

אז.. האם ללכת לצבא? או שאולי זה סיכון גדול מידי? ואני עלול לא לשרוד?