זה לא היה אונס זה היה רצח אופי, הוא שאב ממני כל דבר שאפשר לשאוב מבן אדם!

שלום.
קוראים לי אור(שם בדוי) .
עד גיל 15 הייתי ילדותית , כיפיית . בכיוון הצופים וחוגים אחרי בית הספר.
בגיל 15 התאהבתי בפעם הראשונה . ברור שיש כאלה שיטענו שאי אפשר לאהוב בגיל כזה כי לא מבינים את המשמעות אבל הבחור נתן לי ביטחון ואהבה מה שהיה חסר לי במיוחד באותה תקופה במיוחד הקטע של הביטחון העצמי . הוא היה בן 18 חמוד , ויש בו כל מה שצריך מבחינת ילדה בת 15 . לפעמים היו ריבים וצעקות לא משהו שאין בכל מערכת יחסים באשר היא. יצא לו לפעמים המון רמיזות לסקס ותמיד הורדתי אותו מיזה מהר . הוא היה הנשיקה הראשונה שלי אבל זה לא הופך את הסקס לזמין . הנושא הזה היה כלכך רחוק ממני , לא ראיתי את עצמי עושה אתזה מתחת לגיל 18. פעם אחת הוא ניסה בכוח והכוח הזה נגמר במכות שרק מלהזכר בהם כואב לי .
מאז טיפלתי בעצמי פיזית ונפשית לקחתי את המצב כלכך קשה , כלכך אהבתי אותו. עד כדי כך שאפילו לא רציתי שיתלוננו עליו.
הפכתי להיות ילדה מאוד סגורה , סגורה מבפנים וסגורה בבית .
הכרתי בגיל 16 חבורה של ילדים והם לא היו נראים לי בעייתים כלכך . בכל זאת , צריך מתישהו לשחרר . והם גרמו לי לשחרר . ואז בלי לשים לב , התחלתי להדרדר בלימודים , לקלל תהורים , לשתות , לשים זין כל מי שעושה לי טוב , לשקר לכולם ובעיקר לעצמי . זה היה כמו שמישהו תפס תהגה לחיים שלי והתחיל לנסוע והכי גרוע שהם שכנעו אותי ששם אני רוצה להיות . התחברתי לאחת מהן . הייתה חברה לכל דבר , ידעה עליי הכל! באחת מהיציאות שלנו לא הרגשתי טוב והחברה השאירה אותי לבד ואמרה שהבחור שהיה איתנו ישמור עליי.היא היתה חברה טובה והכל עד שזה הגיע לבנים ושנאתי אותה שהיא לידם ושנאתי שהיא עושה לי את הקטעים האלה אבל בחרתי להיות עיוורת הכי קל נכון? את השעה הקרובה אני זוכרת טוב . נשבעת לכם שצעקתי הכי חזק שאני יכולה והרגע הכי קשה שלי שם זה לא היה לאבד את הבתולין שלי זה היה להבין שהיא לא תגיע . זה לא היה אונס זה היה רצח אופי . הוא שאב ממני כל דבר שאפשר לשאוב מבן אדם באשר הוא אדם . כל טיפת תמימות וכל טיפת כבוד פשוט נעלמו . ניסיתי לתקן ונתתי להרגשה שאני סחורה פגומה לתפקד. אני מיעצת לכולם חוץ מלעצמי. אני מוצאת שיחה משותפת עם כולם חוץ מאיתי . נתתי להכל להגדיר אותי עד שאני לא יודעת מי אני . אני אבודה. איבדתי כלכך הרבה והשארתי מעצמי כלכך הרבה שם .אני יודעת שאני צריכה להתמודד עם זה בפנים , לצלול לזה . אבל אני יודעת שאם אני יעשה את זה אני לא בטוחה שאני יצא מישם . זה גדול עליי.
אני לא חיה את החיים האלה אני שורדת אותם. הכל רקוב מבפנים. מה עושים עם זה?