מה את רוצה בסנדביץ לבצפר? תכיני לי שלושה. לא זה יותר מדי. מודאגת מהמשקל וההורים לא תומכים

אני (בת 14) 1.70 מטר ושוקלת 86 קילו (אולי אפילו יותר). אני לא נראית כזאת שמנה ואני גם לא מרגישה כל כך שמנה אבל המשקל שלי ממש מדאיג אותי ואני לא מעזה להגיד להורים או ללכת לרופא כי אני מופנמת ואני מתביישת מההורים שלי. יש ימים שאני מסיימת ללמוד בארבע אז אני מבקשת מההורים שלי שלושה סנדביצים למרות שהייתי מבקשת ארבעה אם לא הייתי יודעת את התגובה שלהם:
"סופי כמה כריכים להכין לך?"
"ארבעה"
"מה? לא זה יותר מדי אני אכין לך שניים מקסימום שלושה"
אני מבזבזת הרבה כסף על אוכל מהקפיטריה כדי שאני לא אגווע ברעב כשאני מגיעה לשעה שביעית ואין לי כריכים.
תמיד כשאני מכינה לי טוסט לארוחת ערב ההורים שלי אומרים לי "סופי למה את אוכלת כל כך הרבה? אכלת כבר סלט ולביבה זה מספיק." אז זהו שזה לא מספיק לי. אני הולכת לישון רעבה לפעמים כי ההורים שלי לא רוצים שאני אוכל עוד.
ומה שיותר מעצבן אותי זה שאח שלי שגדול ממני רק בשנתיים אוכל גם טוסט וגם סלט וגם בגט עם גבינה צהובה וגם חביתה וגם קורנפלקס בארוחה אחת והם לא אומרים לו כלום. למה? כי הוא צריך להתפתח. כי זה בסדר שהוא יהיה רעב. כי הוא בן. כי הוא רזה וחטוב ואני לא.
תמיד בארוחות משפחתיות אני נשארת רעבה בסוף כי לא נעים לי לקחת עוד מנת קוסקוס כי יחשבו שאני שמנה. ולכל אלה שיגידו לי שאין לי מה להתבייש ושאם אני רעבה אז אני צריכה לאכול בלי לדפוק חשבון לאף אחד אז זהו שזה לא כזה פשוט כשההורים והסבתא אומרים לי שאכלתי מספיק.
עוד משהו זה שאמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני צריכה דיאטה ושנתחיל ביחד ושאם אני אצליח להרזות אז גם היא יכולה וזה ממש מעליב אותי אבל אין לי אומץ להגיד לה שזה פוגע בי. אני אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שאמא שלהן היא החברה הכי טובה שלהן. אני לא מדברת הרבה עם ההורים שלי. אני לא נפתחת אליהם. אני מתביישת.
אני רוצה להרזות אבל אני ממש גרועה בספורט ואני לא יכולה לשלוט בבטן המקרקרת שלי שמאיצה בי ללכת למקרר ולאכול. וזה לא שאני באמת אוכלת כל הזמן. אני כבר לא יודעת מה לעשות. ואני אפילו לא בטוחה אם יש פה שאלה. אולי אני רק רוצה שתגידו כמה מילים טובות שאני ארגיש טוב עם עצמי.
אני ממש מצטערת אם חפרתי אני פשוט החזקתי את זה כלכך הרבה זמן בפנים.