אהבה חונקת?

אנחנו יחד 5 חודשים, בשנות ה-30. נפגשים וישנים כל יום ביחד, שוקלים מגורים משותפים. אני מאוד אוהבת אותו והוא אותי. יש בו מעלות שתמיד חיפשתי בבן-זוג: הוא מעניק ומפנק, דואג ומגונן, לארג' מאוד, רגיש ומביע אהבה (במילים ובמעשים), חם... אני הנסיכה שלו והוא יעשה בשבילי הכל!
הבעיה היא שבן-זוגי תלותי, שתלטן וקנאי. אני חוששת שמדובר באהבה חונקת ולא בריאה.

את רוב הערבים אנחנו מעבירים יחד זה עם זו. קורה רק כפעם בשבוע שיש לי מפגש עם חברות, ותמיד יש "סרטים" סביב הנושא. הוא מרגיש בעדיפות שניה, למרות שאני חוזרת ומסבירה שזה לא כך, ושחשוב לי לשמור גם על העולם שלי מלבד הזוגיות. הוא מבחינתו אומר שאם לא חשוב לי להיות איתו כל ערב, אז שאני לא אוהבת מספיק ולא בנוייה לקשר רציני. גם אם יש אירוע רשמי יותר שאני חייבת להיות נוכחת בו (ולא "סתם" מפגש שקבעתי עם חברה), הוא נעלב ולא מבין שיש לי מחוייבויות נוספות.
לא מדובר רק בעלבון רגעי מצדו, אלא משהו שחוזר אליי אח"כ כמו בומרנג במשך יומיים. הוא כאילו מעניש אותי על זה שביליתי בלעדיו, רב איתי ומדבר אליי בזלזול ובפוגענות. יש לציין שאחרי יומיים של כעס מצידו, הוא מבין שטעה ומתנצל, מבטיח שזה לא יקרה שוב... זה ריטואל קבוע של פגיעה והתנצלות.

לפעמים נדמה שיש בו פיצול: מצד אחד הוא מלאך, מתייחס אליי כמו נסיכה , אומר את כל המילים היפות, מחבק אותי ברוך, אני נמסה בזרועותיו... אבל מצד שני, אם אני רוצה קצת מרחב לעצמי הוא הופך לשטן – מעליב אותי במילים פוגעות, מעניש אותי בקרירות וריחוק.
זה מגיע למצב שאני מפחדת להגיד לו שיש לי תכניות, מחשש שייאבד שליטה וייתן לכעס להתפרץ. אני גם לא מצליחה להינות כשאני לא איתו, כי אני חוששת מה יהיה אח"כ.

עוד אציין שמבחינתו – אני מספיקה לו, הוא לא צריך עוד אנשים בחייו. יש לו רק חבר אחד והוא מצהיר שזה די והותר עבורו. לרוב הוא גם מסרב להצטרף אליי למפגשים חברתיים, מה שמאוד מפריע לי.

השיא היה לפני יומיים: הבוסית שלי חגגה יום-הולדת והייתי חייבת להיות נוכחת. בן-זוגי אמנם פירגן לי לפני היציאה, אבל ביום שלאחר מכן הוא התקשר ו"התנפל עליי" שחזרתי מאוחר, שאני חסרת אחריות כי ישנתי רק 5 שעות בלילה, ואף טען שחזרתי מסריחה מסיגריות ושאני "דוחה" שלא התקלחתי לפני השינה (במילים אלו). הרגשתי מושפלת, כאילו חזרתי לגיל 16... כאן כבר התפרצתי, אמרתי לו שאני מרגישה בכלא, "מה לעזאזל אכפת לך מתי חזרתי???" וכו'.
הוא התעצבן שצעקתי, בלהט הכעס אמר שהוא לא רוצה שום קשר איתי וניתק לי בפנים. כעבור שעה התקשר להתנצל שדיבר מתוך כעס, שהוא מת עליי ולא יכול בלעדיי, שהוא לא התכוון, שזה לא יחזור יותר... כרגיל.

כרגע אנחנו בהפסקה שאני יזמתי. כבר יומיים הוא לא מפסיק לבכות ולהתחנן שאחזור. הוא טוען שלמד לקח והגיע לתובנה, מבטיח שלא ארגיש "בכלא" יותר, שמעכשיו הוא יסתכל על הכל בפרספקטיבה אחרת.
שאלתי: האם לחזור לאדם כזה? האם יש לו סיכוי להשתנות???