לסבית, מרגישה לכודה ולא רואה את האור

אז ככה, קוראים לי ליאור אני בכיתה יב' אני כמעט בת 17 וחצי. אני לסבית, בארון. מגיל קטן ידעתי את זה, לפחות את זה שאני לא בקטע של בנים. אני לא יודעת אם רק אני כזו או שכולם עוברים את אותו התהליך ולכולם יש את ההרגשה הזו, שזה כל כך לא בסדר, אני מרגישה כל כך נחותה, כל כך חריגה. אני בארון באופן מוחלט, אני ממש לא רואה יציאה באופק, למרות שמהכרותי עם המשפחה שלי אני כמעט בטוחה שיקבלו אותי כמו שאני, ומניחה שגם החברים. אני יודעת שזה יחסית כבר מקובל והנוער של היום יותר פתוח, אז למה אני מרגישה ככה? כל כך לא רוצה שיחשבו שאני לסבית? אני מרגישה שזה כל כך מנמיך אותי מאחרים. אני מרגישה שאין אנשים כמוני. איך זה שאני נמצאת בבית ספר שאין בו אנשים כמוני? איך? איך אני לא מכירה שום לסבית או אפילו הומו מהמושב? מהחוג? מכל הטיולים שאני עושה??? אני מרגישה כאילו אני לעולם לא אשלים עם עצמי. מרגישה קנאה באחרות על כך שהן סטרייטיות! כל כך הייתי רוצה להיות סטרייטית. איך אי אפשר לשנות דבר שאתה כל כך מתבייש בו בעצמך ושאתה לא יכול לקבל? וזה לא שבאתי ממשפחה או חברה דתית. ואין אנשים קרובים אליי שהם הומופובים, ביחס לאחרים יש לי סביבה שתקל עליי לצאת מהארון ואני בטוחה שלא יהיה לי סיפור עצוב בקטע הזה. אני מרגישה שזה פוגע בי בכל כך הרבה בחינות.
אני יודעת שהדברים האלה לא נכונים, אבל אי אפשר להתווכח במה שאני מרגישה, מרגישה כאילו אנחנו נחותים, שלעולם לא יסתכלו עליי כבנאדם טוב, כי לסבית בעצמה היא בנאדם פתוח וליברלי כי היא חייבת כי היא בעצמה שונה, הרשות הזו שאנחנו צריכים לקבל מסטרייטים, מתחננים מכל אחד "רגיל" שיקבל אותנו.
כאילו זה אשכרה הורס לי את החיים, אני מתלבטת אם ללכת לשנת שירות כי אני לא רוצה עכשיו שנה להכיר חבורת אנשים בגילי שבסופו של דבר אני אצטרך לצאת מהארון גם בפניהם, כאילו אני חוששת להכניס עוד אנשים לחיים שלי במחשבה שאחרי זה זה עוד מישהו לצאת בפניו מהארון, להודות שאני לסבית. זה משפיע לי על כל שיקול, אני חוששת מהשירות הצבאי שלי כי אני פוחדת שאני לא אוכל לתפקד ביחידה שהיא רק של בנות, ואני רוצה שירות משמעותי.
אני פשוט כל כך עצובה על הגורל הזה שלי, למה למה אני לסבית? למה אני לא יכולה להיות רגילה? זה פשוט מכניס אותי לדיכאונות!
החברות, המדריכים מנסים לשדך לי בחורים וזה מעיק לי על הלב זה שובר אותי.
אני כל כך חוששת שיגלו או יחשבו עליי שאני לסבית, ואני לא אלך סתם עם בחור כי זה להשלות אותו ולשקר. אבל אני כבר בת 17 וחצי ואני נראית טוב ואנשים ישאלו את עצמם למה אין לי חבר.
אני פשוט באמת לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני לכודה, איזור שבו אין אף אחד כמוני, ותמיד דמיינתי להמשיך לגור כאן בפריפריה אבל אין פה הומואים או לסביות, אם בכלל אני אצליח לצאת מהארון ולמצוא אהבה , איך אני אוכל לבטא אותה? ללכת איתה הביתה?
אני באמת אובדת עצות כבר.
זה הכי מתסכל, שאני יודעת שמשהו כל כך לא בסדר בי, פשוט לא יודעת מה!
מיואשת.