הצבא דוחף אותי להתמוטטות - לא מסוגל להמשיך

אתם תחשבו שאני סתם "פורק" אבל אני באמת לא, אני מתכוון לכל מילה ומילה.
אני שונא להתחנן עבור זה, אבל אני לא יודע מה עוד להגיד חוץ מבבקשה תאמינו לי.
אל תדפדפו הלאה מהשאלה, אל תכינו את הקלישאות, פשוט תקשיבו למה שאני אומר ותאמינו לי.

עברתי היום את היום הראשון לטירונות, ואני מצולק ממנו.
הגוף שלי בהלם. לא כי הוא חווה איזה ספורט מסיבי, שכן עדיין לא היה, זה נטו באשמת החוויה עצמה.
הוא נכנס למצב של כאב שמרגישים ברגע שמישהו דופק צרחה פתאומית ליד האוזן או שאתה בולע לפתע המון מים בבת אחת או שאתה נחתך במקרה לעומק.
הוא נכנס למצב הזה והוא נשאר בו והוא לא מפסיק.
הוא לא יכול להפסיק.

בבקשה אל תיקחו את זה בקלילות כאילו זאת רק פריקה רגילה ותו לא או כבקשה לעידוד קל במשפט שניים בתגובות שאמורים לגרום לי לחייך ולהתגבר על הכול, זאת המציאות המכוערת שלי וזה פוגע בי מעבר לכל דמיון כשלא מכבדים אותה.

אני בטראומה
אני לא יכול להיות בשום קשר למקום ההוא, אני לא יכול לחזור לשם, אני לא יכול להיות חייל, אני לא יכול.

בבקשה אל תקראו את זה כלא רוצה,
אני לא יכול.

אין לי דחף יותר גדול עכשיו מלצרוח ולבכות
אבל אני שותק והעיניים שלי נשארות יציבות

אני לא מבין למה בעצמי, ואני גם לא יכול להסביר למישהו אחר
אבל הדחף הזה נבלע במשהו אפל, במשהו שמפחיד כמה שהוא בטוח בעצמו כשהוא נלחם לכבוש את הנשמה שלי שחלשה ממילא.

אתם שופטים אותי כאילו הייתי אדם כמוכם כשאתם חושבים שזה היה רק יום אחד, והצבא הוא כולה כמה שנים מהחיים

אבל אני לא כמוכם,
אני חלש. אני כל כך חלש.

לא כי אני משכנע את עצמי, לא כי אני מכניס את עצמי לפחדים, תפסיקו כבר לחשוב על עצמכם כשאתם מסתכלים עליי
תפסיקו להשוות אותי לילד ה"ביישן טיפה" וה"סגור כזה" שתמיד היה לו "פרצוף תחת" שאתם מכירים, שכמו "גיבור" יצא מה"קושי" שהיה לו.

די.
אני לא אתם, אני לא הילד ההוא, אני באמת חלש.
כל הכבוד לכם באמת, שבשבילכם חודש של טירונות זה "קצת באסה אבל כולם עוברים את זה"
ואני באמת נורא מעריך אתכם שהצלחתם "לאכול המון חרא ולהמשיך הלאה"
אבל אני אפילו לא מסוגל להתחיל לעכל את היום שעבר עליי, ואני לא מסוגל לעכל את זה שמחכים לי עוד המון ימים כאלה, וברצף.

כשאני אומר לא מסוגל, אני לא מתכוון שאני צריך עידוד ואז אהיה מסוגל, אני מתכוון שאני לא מסוגל.
אני לא יכול.

אני בקושי מסוגל לקום בבוקר לימים הריקים שלי
אז כשממלאים לי את הימים באי נעימות, פחד, התשה ובחד וחלק סבל, אני בהחלט בהחלט לא מסוגל.
פשוט אין לי את היכולת.

יש לי חרדה חברתית,
מספיק רק שאדם אחד יהיה נוכח כדי שארגיש רע, אז המון? בצפיפות? לשלוש שנים? אני לא יכול.

אני יודע שחלכם לא כל כך יבינו ואף גם לא יקבלו זאת, אבל אין לי תשובה אחרת מלבד האמת.
אני לא יכול.

אני פיזית רגיש ברמות של זכוכית
רעש שנראה עבור אחרים יום יומי, הוא כאב אוזניים שיכול לגרום לי לדמם מהן.
אני מהלך ביום יום עם ידיים קפוצות שעל משמר כל רגע לקפץ לאוזניים שלי ולמעוך אותן לכדי כאב כדי שלא יחדור אליהן רעש.
כי האוזניים שלי, לא יכולות לסבול רעש.

העור שלי רגיש למגע
אני מרגיש את הנגיעה הקלה ביותר, אני ארגיש אם משהו רק יהיה קרוב לעור שלי.

הכול שם צפוף ונוגעים בי בלי בבוטות ובלי התחשבות
ומחכים לי עוד שנים של צפיפות, ובעיקר החודש.

אני נגעל ממגע מסיבות נפשיות לא-נשלטות,
ולא מאידיאולוגיית עליונות נאצית שחלק אולי יתעקשו שיש לי.

אתם חושבים שאני לא רוצה להיות מסוגל לחבק את המשפחה שלי?
אתם חושבים שאני לא רוצה להפסיק לשטוף ידיים כל חמש שניות?
אתם חושבים שאני לא רוצה לחיות ללא חרדה מהעולם הזה שאני תקוע בו?
אתם חושבים שאני לא רוצה להיות כמו כולם?

אז זהו, שזה לא העניין.
העניין הוא, שאני לא יכול.

בשירותים שם אין אפילו סבון, וזה נראה כי הנייר טואלט פחות נקי מהשתן עצמו.
אני ארגיש מזוהם, אהיה בהיסטריה ממחלות, אגעל לרמה שצמרמורות יופיעו לי בגוף, ואני לא אהיה יכול להשתמש בידיים שלי.

מה זה?
אמרת שלא בא לך?
אמרת שלא נוח לך?
אמרת שלא מתאים לך?

לא,
אמרתי שאני לא יכול.

הלוואי שהייתה לי את הביטחון העצמי ה"נמוך" שיש לבני נוער היום, ואת התדמית העצמית ה"ירודה" שנראה שיש לכול בת 16 היום, כאילו זה מחולק כמתנות.
אבל אין לי, לא יכולה להיות לי, אני חלש יותר.

אני שונא את עצמי וכל מה שאני אומר ועושה כל כך,
רק מבט רגעי של אדם אחד יכניס אותי לדיכאונות לגביי מה שהוא כנראה חשב עליי ואיך שהוא שפט אותי.

ואהיה חשוף לאינספור מבטים, מבטים שגם יפתחו את הפה שלהם ויצעקו עליי, כשלא אעשה משהו והם לא יבינו שזה כי אני פשוט לא יכול.

האם אתם מסוגלים להכניס את עצמם לנעליים שלי?
האם אתם מסוגלים לדעת איך זה לחיות בתור אני?
האם אתם מסוגלים להבין איך זה לחיות בגוף בזוי ומכוער שהדבר היחיד שאהבת בו היה השיער שגם אותו הם לקחו ממך?
האם אתם מסוגלים לתפוש איך זה כשמילה רעה על עצמך עולה לך בראש כל חמש שניות?
אולי אתם רוצים, אבל אני לא בטוח שאתם יכולים.

וכאילו שהעולם לא הבהיר לי מספיק שאני לא רצוי כאן
באופן פסיכוסומטי, אני אוטומטית מדבר בלחישה כשאני בחוץ
גם אם אין אנשים מסביב, רק להיות בחוץ

אנשים לא שומעים אותי, ואני מנסה להגביר את הקול, ואני משתעל למוות כדי להוציא את זה כבר, אבל אני לא יכול.

ואני חושש,
שאין למי לפנות, שאין מי שיבין, ושאין מי שיעזור.

ושגם לקוות,
זה משהו שאני לא יכול.