ביישן מדי, מתאכזב מעצמי כל פעם יותר ויותר

בניגוד לפעם, לפעמים יש לי קצת אומץ. אבל התחלתי לדבר עם בנות רק בסביבות גיל 17-18, התחלתי פעם אחת עם מישהי זרה ברחוב וכמה פעמים בעבודה עם בנות.

אבל הביישנות עדיין מכשילה אותי כמעט בכל דבר בחיים כמעט(כי היא הדבר היחיד שמעסיק אותי).

אתמול ישבתי עם אבא שלי ועוד ילדה ממש יפה במקום מסוים. הרגשתי את האכזבה שלו בשבילו שלא דיברתי איתה כשהיינו קרובים כל כך הרבה זמן.. אני פשוט לא מסוגל לדבר עם בנות יפות..המצב הנפשי שלי כל כך גרוע שאם אני מסתכל יותר מפעם אחת לכיוונה אני מרגיש מטריד אז אני פשוט מנסה להמנע מקשר עין כל עוד היא לא מנסה לדבר איתי(בעת שיחה אין לי ממש בעיה לשמור על קשר עין), יהיה יותר נכון להגיד שאני מנסה להשאיר אותו(או בעצם כל קשר עם אישה מושכת) סופר מינימאלי.
בחדר כושר לדוגמא אני משתדל כמעט לא להסתכל כי אני מרגיש מטריד(אבל שם זה יחסית רלוונטי) ולרוב אני ממש תוהה אם חושבים שאני הומו..אני לא נראה ממש מאצ'ו אז יש סיכוי די טוב שחושבים ככה.

הראש שלי פועל מנקודת הנחה שהיא כנראה לא רוצה לדבר איתי ויש לה דברים יותר טובים לעשות עם זמנה מאשר לדבר איתי(בין אם זה גברים אחרים שהם יהיו אשכרה אופציה בשבילה). וגם אם היא כן תדבר איתי לא יהיה לי סיכוי לצאת מהפריינדזון שלה ככה שאין לי טעם לנסות לדבר איתה כי אני לא מושך מספיק. וזו הנקודת מבט שלי על אנשים בכללי. אני לרוב לא יוזם שיחות בכלל, מקסימום שולח תמונה מצחיקה שראיתי לחבר קרוב. ובגלל זה אני לבד רוב הזמן, וזה לא שנורא לי, אני בסדר ככה, אבל מרגיש לי לא טבעי לבנאדם, כאילו אני חי לא נכון..אני מניח שיהיו אנשים שיחשבו שאני לא רוצה לדבר איתם אבל אין לי את הדחף לדבר כמו שיש לאנשים נורמאליים. מעדיף להתבודד עם המחשב.

אני גם ממש שונא סיטואציות חברתיות שכוללות הרבה אנשים, לפני כשבוע הייתי במין מסיבה(מהסוג השקט) והם התחילו לברך את החוגג במעגל של איזה 25 אנשים, הרגשתי ממש לא נעים ומפודח מהסיטואציה ופשוט רציתי שהסיוט הזה יגמר. בסוף גם הכריחו אותי בלחץ חברתי לומר גם משהו..אני ממש שונא דברים כאלה..אני מניח שזה מהביישנות, או שחרדה חברתית מסויימת..

עוד בעיה שיש לי זה שכשמישהי נחמדה אליי אני מתחיל לאכול כאפות אם יכול להיות סיכוי פצפון שהיא מעוניינת בי(אפילו שברור שרוב הפעמים זה יהיה לא), כאילו אני משיג קצת טו מאצ' תשומת לב, בום אני מתחיל לחשוב בצורה יותר ויותר אובססיבית. בין אם זה מלצרית שמסתכלת עליי יותר מחבריי לשולחן או וואטאבר(אני יודע שהעבודה שלהן זה להיות נחמדות כדי לקבל טיפים). צומי ממש גורם לי לאבד את עצמי..אני מודע לכך שזה די עצוב ומגוחך.

זו די פריקה אבל אשמח לכל עצה שיתנו לי..תודה מראש וסליחה על הרחמים העצמיים.