הוא מתחזק יותר אני מתרחקת יותר, הנישואים מכבים אותי מרגישה כלואה. איך ממשכים?

זה התחיל לפני 7 שנים , התחתנו.
הייתי ילדונת מאוהבת שלא חשבה מספיק וראתה בחתונה מוקדמת הישג אדיר.
באתי מבית חילוני ובעלי מבית מסורתי, התחזקתי בהיותי נערה ועד לפני כמה שנים חשבתי שזה האידאל -להתחתן להביא ילדים ולחיות ככה.
לא רוצה להציג את זה שבגללו הפכתי להיות דתייה, באמת אהבתי את זה. אפילו עד היום.
אבל יש משהו שקשה לי.. גיליתי את עצמי מחדש, אחרי הרבה מאוד שנים של חוסר ביטחון עם הסביבה התחלתי לאהוב את עצמי שוב.
בא לי לחיות, בא לי ללמוד,
בא לי לצאת עם חברים לשתות באיזה בר מבלי שיבטלו אותי.
הנישואים שלנו מאז ומתמיד ידעו משברים לא קטנים עד פתיחת תיק ברבנות וניסיונות אין סופיים שלו להחזיק אותי איתו ביחד.
ברקע ילד בן 6 , כרגע אין אחים.
פחדתי שאני מתקלקלת ומשתגעת אז נשארתי בבית,
ניסינו להיכנס להריון בחודשיים האחרונים,
כרגע לא הולך.
והכי גרוע שיש לי הקלה!
אני אבודה, עומדת באמצע של החיים וצורחת מבפנים!
לא חסר לי כלום, אני יפה, חכמה, מפרנסת את הבית היטב אפילו יותר ממנו, פמניסטית מאוד, ליברלית והוא? ההפך הגמור!
מאוד מאוד פרימיטבי עד כדי כך שלצחוק זאת מילה גסה פה בבית
הוא לא יצא איתי לסרט או לאיזה בר, אפילו בדיחות הוא לא יעביר איתי.
אני יודעת לאהוב ולהשקיע ובאמת שאני מנסה!
למרות כל מה שעברנו ולמרות שאני כרגע לא חיה את החיים שהייתי רוצה , חשבתי עליו, על הילד..
אני מקריבה את עצמי יום יום והפער רק הולך ומתרחב..
הוא מתחזק יותר אני מתרחקת יותר רק כי אני מרגישה כמו מישהי שהיעוד שלה זה רק להטיב איתו ועם הבית וזהו!
מעבר לזה אין רצונות אין כלום, אפילו להתהדר בנשיות שלי ובמראה שלי אין לי אפשרות.
כל הזמן הוא מעיר לי שימי מטפחת מה זאת החצאית הזאת וכו'.
אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים כשהוא לא נמצא אז אני מסכימה לעצמי להתגנדר יותר, להתלבש איך שבא לי (בצניעות כן) וכשהוא חוזר ישר מחליפה.
נמאס לי מהדיכוי הזה אבל מצד שני במה הוא אשם?
הוא התחתן איתי כשנראיתי דתייה לגמרי.
משהו בהמשך הדרך שבר את היחסים שלי איתו ונמאס לי להיות תחת חסותו ופאקינג בא לי להחליט לעצמי על החיים!!
ואני גיבורה גדולה במילים אבל ביום יום משתתקת.
כבר שבוע שהוא מנסה לקיים איתי יחסי מין ואני פשוט לא שם..
רוב היום בוהה,מהרהרת, בוכה מדי פעם פשוט לא מצליחה לקחת פיקוד על החיים שלי.
הכי מצחיק שאני האדם הראשון שמתקשרים אליו כדי לקבל עצות ובכל יום אני עוזרת למלא אנשים ולעצמי? אין סיכוי...
בקיצור,
אני לא יודעת מה מפריע לי יותר אבל התחושה היא שאני כבויה,
אני לא מרגישה שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי.
מצד שני לקום וללכת זה קשוח, יש ילד ברקע שמאוד רוצה אחים ויש מצב שזה משהו שלא יהיה לו בחיים.