בצבא. לא מסוגל לסיים את היום, כבר ניסיתי להתאבד, איך להתמודד?

הצילו! אני משרת בצבא שלושה וחצי חודשים. עושה יומיות בשדה דב. אתמול ניסיתי להתאבד. אין לי למי לפנות. אני מרגיש לבד לגמרי. המפקדים שלי חושבים שזו בדיחה, ההורים שלי חושבים אני מגזים ושאני פשוט צריך "להתאפס, להפסיק להתנהג כמו תינוק, להפסיק להיות מטומטם", וחברה שלי מנסה לעזור אבל ההורים שלי שונאים אותה. אני מטופל אצל פסיכולוג, קבן וראיתי פסיכיאטרים צבאיים ואזרחיים. הלכתי לשלוותנ, לביקור רופא, למרפאה בבסיס. אני לא רואה תקווה. נראלי שזהו. אין עוד טעם. ככה החיים שלי יראו לשנתיים. הקרובות: התקף חרדה, צעקות מהמפקדים שאני עושה דרמות, עוד התקף חרדה בגלל שהם צעקו כלי, בכי להורים בטלפון להגיע הביתה, לשכב במיטה עד הבוקר. בלי לישון. פשוט לשכב. או לשחק בסוני, להיות במחשב, בטלפון. אני לא מסוגל ואין לי חשק לישון, לאכול, לשתות, לקיים יחסי מין, לשמור על קשר עם חברים שלי. אין לי חברים כבר. אין לי חשק לעשות דברים שהייתי אוהב לעשות פעם. אני פשוט סובל. אני רוצה למות. זה נראה הרבה יותר טוב מלהצתרך לעבור את היום הזה ואז כשהוא עובר לדעת שיש גם אץ מחר.

זה משהו שכתבתי שבוע שעבר שמפרט ומתאר את המצב בצורה הכי ברורה שיכולתי:
הראש שלי לוקח אותי למקומות שבחיים לא הגעתי אליהם. אני מרגיש שאין לי שליטה יותר. על כלום. אנשים אחרים שולטים באיך שאני מרגיש. שככל שהזמן עובר הרצון/ יכולת לעצור את עצמי מלעשות משהו שיפגע בי פוחת. ופשוט באמת נמאס לי להרגיש ככה. נמאס לי שכשאנשים שואלים אותי אם הכל בסדר אני צריך להגיד שאני סתם עייף כשבתוכי אני מרגיש שיש מלחמת עולם. נמאס לי שמהרגע שאני פותח עיניים בבוקר אני רק מחכה שיגמר היום. נמאס לי שכל היום אני רק מנסה לעצור את הדמעות. נמאס לי לא לאכול, לא לישון, נמאס לי לסבול. אני מעדיף למות מאשר להמשיך לחיות ככה. זה אפילו לא לחיות. סליחה, זה בדיוק ההפך מלחיות. אני כל שניה שהלב שלי פועם זה נקרא לשרוד. לחיות זה שהלב פועם עם איזשהו יעוד, מטרה, רגש. אני מרגיש ריק. לא יכול יותר. ואם תשאל אותי למה? אני אגיד שאני לא יודע. וזה הדבר הכי מתסכל, לי אין סיי בשום דבר שקורה אבל אני היחיד שמרגיש את מה שאני מרגיש, אבל לא יודע להסביר מזה. ובגלל אני לא יודע להסביר מזה או במה אני צריך עזרה כל מי שכן יש לו סיי בכל זה לא יכול לעזור לי. אז אני מרגיש תקוע. ואז זה עוד יותר גרוע. נמאס לי להרגיש שאסור לי להביע רצון, להיות חופשי, להיות אני, נמאס לי להרוס את כל מערכות היחיסים שאני נמצא בהם. חברים שלי, כבר לא חברים שלי, ההורים שלי כבר לא יודעים על מה לדבר איתי, וגם הם וגם חברה שלי מתוסכלים ומרגישים נורא כי הם אוהבים אותי אבל שונאים להיות לידי. ואני יודע שקשה להיות לידי. אני סיוט. בגלל זה הם סובלים, בגלל זה אין לי חברים, בגלל זה למפקדים כבר נמאס ממני, בגלל זה לכולם נמאס ממני.
זה נורא, אני סובל כמו בחיים לא סבלתי, גם כשנפצעתי ובניתוחים שהייתי או כל כאב פיזי אחר שחיוויתי לא משתווה לזה. צד אחד כאילו רוצה להיות שמח, ושיהיה לי סיבה להמשיך לחיות, ושאני אצחק ואהנה ושהחיוכים שלי יהיו מרובים ואמיתיים. אבל צד אחר מוצא נוחות בסבל. כי אני מכיר את זה, וזה תמיד שם.
אפשר לקרוא לזה דיכאון, אפשר לקרוא לזה סתם מבואס, אפשר לקרוא לזה אובדנות. לא יודע. אני פשוט יודע שנמאס ואם זה ימשיך ככה, אז..... זה פשוט לא ימשיך בכלל