כשהתגייסתי, נהניתי מאוד מהטירונות ומההכשרה (מחשבים). לא היה אכפת לי מהשעות הארוכות, הכל היה נראה לי מצחיק וכיף, וביליתי את היום בלתקשר עם אנשים, שזה בסופו של דבר מה שאני אוהב לעשות: להכיר אנשים חדשים. הצבא לא היה כזה נורא כל עוד אני מוקף באנשים.
כשהגעתי לסדיר הכל השתנה. אני נמצא שעות ארוכות במשרד קלסטרופובי מתחת לאדמה במרכז הארץ, לפעמים לילות ארוכים שבהם אני ישן במהלך הימים. אין אווירה של "צבא וחבר'ה", יש כמות מינימלית של אנשים, רובם מבוגרים ממני ובמקום אחר בחיים והם שבוזים עם אווירה של בסיס פתוח שבו אף אחד לא נהיה חבר של אף אחד. יש לי חבר אחד טוב בבסיס שאני רואה בהפסקת אוכל, אבל רוב היום אני נמצא בחדר קטן עם פלורסנט עם כמות מועטה של אנשים שאני לא מתחבר אליהם. יוצא מצב שאני בוהה במסך כמעט כל היום, לא מתקשר עם אנשים או שהתקשורת איננה חברית ובסוף מגיע לחדר שלי בבית החייל וכבר עייף מדי בשביל "לצאת", כמוכן שאם אני יוצא זה בדרך כלל לבד וזה אתגר להכיר אנשים במקומות בילוי לבד.
אני מתגעגע לטבע, ללהכיר אנשים, ללהסתובב בארץ ברכבות אפילו. אני לא מצליח למצות כל סופ"ש כי רוב החברים סוגרים. רוב הזמן שיש לי הוא לבד. אני לא יכול לעבור תפקיד כי הצבא השקיע בי יותר מדי הכשרה ויש אינטרס לכל הסובבים אותי להשאיר אותי כי אני עוזר בנטל של משמרות. הדרך היחידה שלי לצאת מהמקום הזה היא לצאת לקצונה, אבל זה אומר לחתום שנה בנוסף לשנה שהכריחו אותי לחתום, ואני לא יודע אם אהיה שמח מזה. מה עוד אני יכול לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025