נשואה אבל חושבת על הגרוש שלי מה לא בסדר בי?

בשנה האחרונה אני מרגישה שהאופי שלי עבר מהפך... נהייתי הרבה יותר מבינה והרבה יותר רגישה לאנשים אחרים, נהייתי גם פחות דרמטית וגם מודה בטעויות ובחסרונות שלי משהו שלא היה לי כל החיים. מבחינתי תמיד הייתי שיא השלמות ומי שחלק עליי, הוא טעה ואף פעם לא הייתי מוכנה להוריד את הראש או לבקש סליחה ולהודות שטעיתי..
השנה האחרונה גרמה לי להתפכח או אולי גם להתבגר (סוף סוף) להבין שלא רק אני צודקת וגם המון מזה זה טיפול שעברתי ביחד עם מטפלת מדהימה!!!
כל השנים האלה שנאתי את הגרוש שלי, או שלא יודעת אם להשתמש במילה שונאת אבל טשטשתי את רגש הגירושין שלנו ע"י עבודה עצמית שהוא עשה, הוא התנהג, הוא טעה ושגה.. בקיצור שהוא אשם.
מאז שמשהו בי קצת נרגע ובעקבות דברים שעלו אצל המטפלת שלי אני בעיקר מרגישה תחושה ענקית של פספוס והחמצה... יודעת היום שגם אני טעיתי, וגם אני עשיתי וגם אני אולי הובלתי אותו לדברים שבסופו של דבר הובילו לפירוק של הקשר ולא רק הוא.
מאז שנפל לי האסימון אני דיי חושבת עליו הרבה ובעיקר, לא נפרדנו כי נגמרה האהבה או כי משהו שם נכבה, נפרדנו רק בגלל שני התנהגויות דו צדדיות שאם היינו במקום אחר היינו עושים אחרת.
פתאום הוכחתי לדעת שלכולם יש חסרונות - ואין אדם מושלם, בזה שהתגרשתי ממנו בעצם לא "פתרתי" את בעיית החסרונות אלא פשוט החלפתי חבילה בחבילה - קיבלתי חבילה אחרת, שגם היא עם חסרונות (כמו שיש לכולם), ואם יתגלגל הגורל לכך אז גם החבילה הבעיה תהייה בחסרונות - הבנתי שזו אני שלא ידעתי להתמודד, כי חסרון יהיה תמיד, ואם כבר גם ככה תהיה חבילה של חסרונות בכל אחד, אז למה לא נשארתי כבר איתו?!
ולמה לא ידעתי אז, את מה שאני יודעת היום? למה הייתי צריכה לעבור הרבה מלחמות ושריפות וקוצים בשביל לדעת?
לפני משהו כמו שנתיים וחצי יצא לנו סתם לדבר במקרה שיחת נפש כלשהיא על החיים... והוא הבין את זה מזמן. הוא אמר שהוא יודע ומכבד את זה שאני נמצאת במקום אחר בחיים שלי כרגע, שהוא לא מנסה לשדל לשום דבר אבל שהוא לפעמים מתגעגע וחושב ורוצה, ולפעמים הוא חושב שאולי מיהרנו או עשינו טעות. ואני כמובן שללתי את זה על הסף כי הייתי מלאת אגו ומחשבה שהוא הרס בעיה שלו...
אתמול דיברנו שוב, שיתפתי אותו בתובנות שלי על החיים ולאו דווקא בקטע ספציפי שמשליך עליו - והוא אמר ששנינו עברנו את אותו תהליך, פשוט בנפרד, אבל כל אחד בסוף חווה על הבשר שלו ואיזה עולם מצחיק...
אנחנו לא בקשר יום יומי, מדברים רק על מה שקשור לילדים. אני נשואה והוא נשוי פעם שנייה. אם טוב לו עם אשתו? לא יודעת, אם טוב לי עם בעלי? טוב לי. כן. ואני גם לא טיפוס בוגדני, אם אני ארגיש שאני רוצה משהו אחר אני פשוט אתגרש.
אבל מנקרת בי כל הזמן תחושת הפספוס וההחמצה, התחושה הזו שרק איתו זה היה בית ורק איתו היו זכרונות כי בעלי אמנם ההווה שלי אבל אין לי ממנו זכרונות. ואין לי ממנו ילדות ואין לי כלום. ואני מרגישה שחלק גדול מהעבר שלי נמצא אצלו ושאנחנו צריכים להיות הכי קרובים בעולם אבל בעצם אנחנו רחוקים. כי כשאני מסתכלת עליו אני בעצם רואה את הסקס הראשון וההתרגשות הראשונה והנסיעה הראשונה לחו"ל ביחד עם מישהו והחתונה הראשונה והלידה הראשונה ואני רואה את הילדות שלי ממש ואת השברון לב הראשון ואני רואה את כל מה שפעם היה ראשון.
לא יודעת איך לתאר את התחושה, זה כמו שהייתה אהבה ראשונה והיה בה משהו אחר משאר האהבות, ז"א כל שאר האהבות שבאו אחר כך הם היו כבר יותר שקולות, ומתונות, ומחושבות יותר, אבל האהבה הראשונה הייתה מין משהו תמים כזה, כמו תמימות שאף פעם לא באמת תחזור, שפשוט לא היה שכל באותו זמן, כי זה פעם ראשונה אז זה מעיף אותך לעננים. אז ככה אני מרגישה כשאני נזכרת בו. שאני פשוט לא מצליחה לשחזר את התחושה הזו עם אף אחד. אני ניסיתי לשחזר כל כך הרבה זמן עד שהתעייפתי ואני לא מצליחה לשחזר את המקור. שגם אם התאהבתי ואני אוהבת את בעלי אבל זה בחיים לא יהיה כמו ההרגשה העוצמתית ההיא, ההרגשה התמימה הזו של להיות עיוורת ומסנוורת כמו שאנחנו היינו.
ועד היום שאני מסתכלת עליו או מדברת איתו יש לי את התחושה הזו כאילו שזה לא עבר, וזו לא תחושה של התאהבות אלא תתחושה של פעם, שרק אותו אני אהיה מסוגלת בעתיד לאהוב עד סינוור ורק איתו זו תהיה אהבה שבאמת (הלב) בחר ולא אהבה שכלית כמו כל מה שבא אחרי. שנאלצתי לבחור כי אותו אין. שקצת שכנעתי את עצמי לאהוב כי אותו פשוט אהבתי בלי תנאים ובלי להבין, מחשיבה של דיי ילדה וכל השאר היה יותר שקול..
אני הרבה מתחבטת עם עצמי בנושא הזה והייתי צריכה איזשהו מקום לפרוק, אני לא יכולה לפרוק לאף אחד שמכיר אותי בחיים האישיים שלי אלא רק לפסיכולוגית שלי, והיא כל הזמן עומדת על דעתה שאסור לה בתור בעל מקצוע לומר לי איך לפעול ומה לעשות אלא רק לחדד לי נקודות ולתת לי כיוון.
אני לא יודעת איך להתנתק מהחשיבה הזו שזה לא היה אמור להיגמר, ושזה בעצם לא הסוף, בייחוד כי אני יודעת שהוא היום כן מקום יותר שלם שגם הבין ומוכן לתקן.
אם הייתי יודעת שהוא נשאר אותו דבר אז פשוט הייתי מנחמת את עצמי בזה שהייתי אומרת לעצמי שגם ככה הגלגל יחזור על עצמו וזה יהיה אותו דבר וזה משהו שמוביל לאבדון.
אבל דווקא בגלל שאני יודעת שלא כך המצב זה משהו שעוד יותר מקשה עליי.
יש לי בבית ילדים שדומים לו (מאוד) ואני מרגישה שזה עוד יותר מחזק את הקרבה שלי אליו. כשהייתה לנו את השיחה ההיא לפני שנתיים אז הוא אמר - כן את אמא של הילדים שלי ותמיד אני ארגיש אליך משהו וכשניסיתי לחטט בנושא ולהגיד לו שאין קשר לזה שיש לנו ילדים לזה שהוא ירגיש אלי משהו, כי הרי יש הרבה גרושים שיש להם ילדים ולא מרגישים אחד לשני כלום, אז הוא אמר שלא משנה מה תמיד יהיה לו איזה משהו אליי למרות שהוא נשוי ושזה אף פעם לא יעבור לגמרי.

אז אם היינו חיים כמה פעמים, הייתי אומרת לא משנה נעבור את זה... מקסימום פעם הבאה אולי נמצא אהבה אמיתית, פספסנו אחד אבל יש לנו עוד כמה פעמים לעבור חיים.
אבל לא! חיים רק פעם אחת. ואין יותר וזה ייגמר, אז אולי פשוט עדיף לעשות את הצעד הזה וזהו ולחזור להיות ביחד?
אנחנו לא בגדנו וגם לא מתכוונים לבגוד באמת באמת שלא - בעלי מדהים ואין מצב שאעשה לו קטע כזה לא משנה כמה רצון יהיה בתוכי.
אבל אנחנו צריכים בשביל שנינו להחליט מה עושים עם הנושא הזה כי בנתיים מן הסתם, שקשה לנו. אבל הוא אמר שההחלטה בידיים שלי. איך אני יודעת מה נכון? אני כמעט כל יום בוכה ואני מריצה פלשבקים בראש של הימים האלה לקראת הסוף שהוא לא רצה להתגרש והוא רצה לנסות והוא עיכב בכוונה את התהליך של הגירושין כדי למשוך זמן ואני פשוט הייתי הכי רעה בעולם ולא ראיתי ממטר. שהייתי נחושה ממש לוותר העיקר בשביל לעשות לו רע ודווקא שחשבתי שישר אחר כך אני אכיר מישהו ויתאהב וזה יהיה אותו דבר, אני כל הזמן מריצה פלשבקים של כמה הוא היה שם וניסה לתקן וניסה לדבר איתי ואני הפנתי לו גב שברגע שאני נזכרת בזה אני אומרת לעצמי מה עשית מפגרת, מה חשבת שמחכה בחוץ? וכנראה שזה תמיד היה בי אבל מודחק.
כאילו הוא נעלם למלא זמן ורק עכשיו ראיתי אותו ובא לי רק להיות קרובה אליו, הרגשה דפוקה כזו או שבאמת השתגעתי.

מצטערת על החפירה היה לי הרבה לפרוק אשמח למי שיעזור.