לא יודע איך להתמודד במתח ודיכאון, איך להתבגר ולמצוא עבודה?

אני אני מובטל בן 35 שגר עם אמי ואחיי. בחיפוש עבודה אני לא יודע איך להתמודד. אני לא מצליח למצוא את האיזון הנכון. אני אקדמאי במדעי החברה ואין לי מקצוע מסויים.
אני מרגיש שכחלק מלהיות רציני בחיפוש העבודה ואף אחרי אני צריך לשנות מלא הרגלים שאם אני כבר לא משלים איתם לפני חיפוש העבודה אני לא רציני ואם אקבל הצעות עבודה מה שקורה הוא שאני לא מצליח לבחון אותם בבגרות.
למשל עוד, לא השלמתי איתם ושאני כותב פה שאלה שאמורה לעזור לי אז כאילו אני מרגיש לא רציני . עוד לדוגמא להפסיק להתאמן שאני מאוד אוהב גוף יפה וחטוב, שאני צריך לקום כל יום מוקדם ולחפש עבודה . אין לי בעיה לקום ב -8 אבל הראש אומר לא מספיק תקום ב6. להפסיק לראות סרטים , אינטרנט ועוד.
יכול להיות לדוגמא עוד שיש משחק שבא לי לראות בערב ועכשיו בוקר, וכל עוד לא אשלים עם זה שלא אראה ( כי אם לא אשלים זה כאילו אני לא רציני כי אני אמור לעסוק סביב חיפוש עבודה)למרות שאני יכול להתעסק סביב עבודה לפני . ואם אני לא משלים עם זה חיפוש העבודה שלי לא רציני. אפילו על האפשרות לא להתאמן באותו יום.
בכלל ההרגשה שכל היום צריך להיות סביב חיפוש עבודה. זאת אומרת החיפוש לא בא לי מתוך מוטיבציה אלא מתוך מתח וכדי לסמן V.
אני חייב לציין שהמצב שלי פשוט רע מאוד. זה גורם לי למתח מאוד גבוה וללחצים ודיכאון.
אם אני אומר לעצמי שאני יפסיק להתאמן , אולי ארגיש רציני אבל אשמין ואני לא רוצה לוותר על זה זה מה שמחזיק אותי בחיים האלה החיצוניות וההרגשת החוזק.למה למה זה קורה לי? למה העונש הזה? הפסקתי ללכת לשחק כדורגל כי הרגשתי שזה גורם לי ילדותיות , אני יכול להשלים עם עוד הרגלים אבל קשה על להפסיק
לחשוב להתאמן .
העניין הוא שזה לא נגמר פה, מה שיקרה שבגלל כל המתחים האלה כנראה שאמצא עבודה אבל לא מתוך " סיבות נכונות" , מדמיין גם שאם אמצא עבודה לא אוכל לחזור להתאמן שמספיק פעם כאילו אני לא עושה שינוי עם עצמי ושוב לא רציני.
מדמיין שלא אוכל לשתות קפה בנחת תוך כדי עבודה כי ארגיש חי בסרט ואם אעשה זאת תוך כדי שוב אני ארגיש לא רציני , וזה יוביל אותי לחוסר מוטיבציה חוסר רצינות ויכול לגרום לפיטורין. בכלל ארגיש שאהיה במשטר של רצינות .
כמו שהייתי פקיד קבלה לקראת סוף העבודה שלי שם הפסקתי ללכת להתאמן , השמנתי החמרתי עם עצמי בעבודה מה שגרם לדיכאון.
סוף שבוע אחרון הלכתי לבלות לבד בתל אביב. כבר התחלתי להרגיש חי בסרט ,ילדותיות , לדוגמא שהלכתי קניתי קונדומים למרות שהראש אמר לא.
הלכתי וקניתי יוגורט בלי שממש הרגשתי שלם.
זאת אומרת אני עושה דברים כי כאילו אני רוצה להאמין שיש לי ביטחון עצמי והכל טוב אבל בפועל אין . אני באמת ילדותי ?
להכיר בכלל אני לא יכול , כי ברגע שאני אומר בין עבודות זה לא הולך , האמת גם מעדיף לא להכיר אולי כרגע כי נמאס לי שאותי שופטים ופוסלים במקום שאני אעשה את זה אבל קשה לי להתאפק ובכל זאת באפליקציות.
האם כל מה שאני מרגיש שאני חייב לוותר כדי להיות רציני זה נכון כמו להפסיק להתאמן? או שזה קשור לדיכאון?
גם קורס שאולי חשבתי לקחת בקרוב בתחום הספורט לא מצליח לחשוב ברצינות.

מה הבעיה אצלי?
מה עושים , איך מתמודדים?
אני כבר בטיפול פסכיאטרי ופסיכולוגי שלא ממש עוזר.