שונא את המציאות שלי ואת מי שהפכתי להיות. איך למצוא את המוטיבציה מחדש?

נתחיל בתקציר עם סיפור החיים שלי, בערך בגיל 10 נהייתי מכור למשחקי מחשב ברמה הכי קשה שיש(מסוגל לשבת 12-15 שעות ולשחק אם ההורים לא מפריעים)
עם השנים בבית הספר המחשב התחיל לגרום לי לאחר או בכלל לא להגיע ותמיד למריבות עם ההורים ככה שתמיד הייתי סוגר את הדלת ומשחק לבד, בגיל 18 הגיע הזמן ללכת לצבא כבר הייתי מוכן לעזוב את המחשב לצמיתות חילקתי את כל המשתמשים שלי במשחקים לחברים וירטואליים והתגייסתי לצבא בכושר גופני גרוע מאוד עם פרופיל 97 ולאחר תקופה קצרה יחסית של אימונים נפצעתי באחד המסעות והופיעו לי כאבים שלאחר מכן הסתבר שלא יעזבו אותי (נכות עד סוף החיים) הכאבים מופיעים כאשר אני מפעיל לחץ על הרגל ויכולים להגיע למצב של אי יכולת דריכה על הרגל.
הצבא כמובן שחרר אותי לאחר שהודיעו לי שאני נכה אבל כדי להשיג את הפיצויים מהצבא צריך כסף לעורכי דין שלי או להורי לא היה באותה תקופה אז חזרתי לבית הורי בגיל 18.5 בלי חברים כי כולם בצבא צולע ברגל שמאל בלי כסף בלי רכב כדי לצאת מהבית לעבוד ובלי אך אחד לדבר איתו כי הקשר שלי עם ההורים היה רק לסגור את הדלת למרות שהם תמיד ניסו לעזור לא יכולתי לשמוע את הביקורת שלהם. וכך עברו לי עוד כמה שנים מבוזבזות על משחקי מחשב עכשיו במבט לאחור אני רואה שזאת הייתה הדרך שלי לברוח מהמציאות ומאחריות באותו זמן חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות פשוט.
נחזור להווה עדיין נכה עדיין בתהליכי תביעה של משרד הביטחון חזרתי לגור אצל ההורים אחרי שנה של שכירות במרכז שבה נכנסתי לכושר שיא והורדתי 20קילו ולמרות זאתהבנתי אני לא יכול לעבוד עבודות פיזיות מכל סוג שהם עם הנכות שלי גם כשאני לא שמן כך שאני חייב למצוא משהו ללמוד ושום דבר לא מושך אותי או מרגיש משמעותי.
במשך כל השנים שלי לבד מול המחשב איבדתי את היכולות הסוציאליות שלי ואני מרגיש את זה כשאני מדבר עם אנשים נהייתי ממש חסר בטחון לרמה שאני לא מסוגל להסתכל לאנשים בעיניים.
בחודש הקודם מחקתי את כל המשחקים מהמחשב כי ראיתי שאני חוזר לשרוף ימים על המשחקים כשאני מסתגר בחדר אצל ההורים ועכשיו אני פשוט נמצא בבית הורי בלי עבודה או רכב לבד רוב היום וחושב על איך לצאת מהמצב הזה ולעצור את תחושת הדיכאון שהופיע פתאום כשמחקתי את האופציה שלי לברוח מהמציאות(המשחקים)
מרגיש כאילו אין אור בקצה המנהרה ושאני פשוט לא רוצה לחזור להשתתף במירוץ העכברים הקפיטליסטי
בין המשכורת לשכר הדירה ושאר ההוצאות למרות שזאת הדרך היחידה שקיימת לצאת מהמציאות העקומה שיצרתי לי
לפעמים עוברות לי מחשבות של היה יותר טוב אם פשוט הייתי מת ואז אני מזכיר לעצמי שהמוות הוא סופי וכשמישהו מתאבד הוא הורס לכל הקרובים שלו את החיים ואפילו זה כבר לא נראה כמו פתרון
הייתי חייב לשתף פה כי אני לא ממש מסוגל להוציא את המילים האלו מהפה שלי לאף אחד
והשאלה שלי היא מאיפה אתם מוצאים מוטיבציה להמשיך גם כשמרגישים חרא כי אני רואה שהרוב פשוט ממשיכים ולא מבין איך