אני לא מרגישה כלום, רק ריקנות ומועקה כרונית.
אני כן צוחקת עם חברים ואני מחייכת אבל זה לא מרגיש "אמיתי", השמחה הזמנית הזאת היא מעין "עוד שכבה" מעל הריקנות התמידית שמציפה אותי. אני לא מוצאת טעם בלהמשיך ללכת ולנסות אני רק רוצה ליפול ולא לקום. הציונים שלי הדרדרו, קשה לי להתרכז, קשה לי לסדר את המחשבות שלי ונורא קשה לי לראות סרט או לקרוא ספר. אני מרגישה שכשאני שומעת דברים שאמורים לפגוע בי או לשמח אותי המוח שלי לא סופג אותם, ומרגיש אותם אלא מעיין הודף אותם באדישות ובאווירת "אוקי אז". אני רוצה להדגיש שההרגשה הזאת לא מהחודשים האחרונים, כבר שנים אני מרגישה ככה והיא רק הולכת ומתחזקת.
בזמן האחרון אני בוהה באוויר ופתאום נזכרת בסיטואציה מביכה ומרגישה צורך עז להכאיב לעצמי – להרביץ, לחתוך. אני מתעבת את עצמי, שונאת את עצמי, שקלתי דיאטה ומאוחר יותר גם הרעבה עצמית, אבל לא יישמתי. כשאני מדמיינת את עצמי רזה אני נהיית שמחה, אבל אני לא מדמיינת את עצמי מגיעה לשם, אין לי תקווה לשינוי עצמי – אני לא מסוגלת לחשוב ולתכנן לטווח הארוך כי הכול נראה לי פשוט כל כך חסר משמעות וחסר תקווה.
אני חווה קשיים בשינה, אני פשוט שוכבת בחושך ובוהה, זה לא שאני עצובה באופן דרסטי או מדוכאת במיוחד, אני פשוט לא מרגישה כלום.
לפעמים עוברות בראשי מחשבות אובדניות, אך לא הייתי מתארת אותן כהחלטה או כפתרון לבעיה שעובר בראשי אלא פשוט כבדרך אגב- תמונות ומחשבות שלפעמיים קופצות לי לראש בשיעור, בנסיעות או בבית.
יש לי חברות שאובחנו עם דיכאון ומטופלות עם כדורים והן דיברו איתי על זה, ואני לא מרגישה כמו שהן מרגישות, אני מרגישה שאין לי על מה להתלונן כי אני לא מרגישה עצובה כול הזמן, אני פשוט לא מרגישה כלום.
מה יש לי? זה דיכאון? זה מצריך טיפול?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות