מרגישה כלואה בתוך עצמי, איך לצאת מהתסבוכת הזו?

היי אסקל פיפל, אשמח לשתף. אולי למישהו יהיה פיתרון בשבילי..

אני בחורה חרדית לשעבר עם כל הכרוך בזה. גרביים, מכופתר, אין יציאות למסיבות, אין בכלל מושג כזה מסיבות..הדבר הכי קרוב למסיבה היה ערבים חברותיים בבית הספר וימי גיבוש עם המורות..

היום אני לא מגדירה את עצמי כחרדית, הולכת קצר, מכנס אבל שומרת שבת. לא נכנסת להגדרה מסוימת. עושה מה שטוב לי.

כבר שלוש שנים אני ככה והדבר היחיד שאני לא מצליחה לשנות זה את הסגירות שלי במסיבות..מאז ומתמיד הייתי הבחורה הזאת שהולכת לחתונות של חברות אבל נשארת בשולחן ולא רוקדת למרות שניסו לצרף אותי..פשוט לא מצליחה להשתחרר. עוד דוגמא, בעבודה אירגנו לחברה ותיקה מסיבת פרידה, שכרו לופט, מוזיקה, אלכוהול..הייתה פעילות קצרה ואז התחילו לרקוד..פתאום הכל נהיה קטן והרגשתי בבועה. לא קשורה לכלום. למרות שאני מכירה את כולם שם הרגשתי סגורה.
ניסו למשוך אותי לריקודים אבל פשוט לא נתתי. התכנסתי בתוך עצמי וזהו. אני מכירה אתזה. לא משנה מה יעשו ומ יבוא לדבר איתי, אני אאוט.
ואז תוך כדי אני מתחילה לחשוב לעצמי למה?? למה אני לא מצליחה לצאת מהכלא הזה? למה למרות שאני רוצה להשתחרר ולרקוד במציאות הגוף שלי בוגד בי!
ואז נכנסת לתסביכים. מסתכלת על כולם מרחוק. מנסה להבין את עצמי עם עצמי. למה הם כן ואני לא..ואז הדמעות צפות. מרגישה לא שייכת. כל יציאה כזאת אני חוזרת בוכה כל הדרך הביתה. מרגישה כלואה בעצמי! ושלא תחשבו, אני מאד מודעת לעצמי אני בחורה שנראית טוב, מחזרים אחריי, אני מרגישה טוב כלפי החיצוניות שלי, יש לי עבודה מסודרת, רכב, אבל את הקיר הזה אני לא מצליחה לעבור.

אני רואה בנות שגם כמוני דתלשיות, כן משוחררות, רוקדות במסיבות כאילו אין מחר, ורק אני עצורה ולא משוחררת.
לדוגמא עם אחותי לעשות מסיבת טראנסים בבית אני מסוגלת לשבור את הרצפה מהקפיצות ומרגישה הכי חופשי שיש אבל בחוץ, לא יקרה. וגם לא משנה כמה אלכוהול אשתה או אעשן, זה לא זה. זה משהו עמוק ששום דבר חיצוני לא יכול לפתור.
אני יודעת שזה רק אני לעצמי, אבל לא יודעת איך פותרים את הבעיה הזאת.
זה מתסכל, שובר, וגורם לי לדיכאונות קשים ולכן אני הרבה פעמים מונעת מעצמי לעשות כיף וללכת למסיבות. פשוט מעדיפה להישאר בבית. אפשר לומר ששנתיים לא הייתי בחתונות, לסבול שם לא מושך אותי.
לפעמים יוצאת עם חבר שלי לאירועים עם חברים שלו ונגיד יש שיר קצבי, הוא מתחיל לענטז ולרקוד ורומז לי גם להצטרף, אבל אני פשוט אומרת לא..ולא זורמת..ואז אני מרגישה חרא שאני מכבה אנשים. והרגשה כזאת כל כך כואבת. אני לא אוהבת לעשות רע לאנשים, ולבאס. ומסיבות שאני כן הולכת כי חברה שכנעה, אני יושבת בצד בפלאפון ולא מצטרפת..כל רגע מישהו אחר בא לנסות להזרים אותי..אבל אין. אני מכירה את עצמי. אני אבן. במקרים כאלה גם אם יורידו לי את הירח זה לא יזיז אותי.

אגב,
אני קוראת ספרים על חוסר ביטחון ואיך מתגברים אבל אין, זה לא עובד. אני רוצה כל כך אבל מרגישה שאין פיתרון. האם יש לי תקווה? :(