נמאס לי מכל השיט של החיים האלה, מה אני אמורה לעשות?

אני לא ממש בטוחה איך להתחיל אז אני פשוט אתחיל, אבל רק מזהירה - זה יהיה ארוך. ההורים שלי מטריפים אותי, אני לא מבינה מה הם רוצים ממני ולמה. לפעמים זה נראה כאילו לאבא שלי בכלל לא אכפת ממני. אם אני עושה משהו שלא טוב לא בעין, הקטן שבקטנים, הוא מתחרפן. פעם הלכתי לתנועת נוער כלשהי(לפרוטוקול איגי אבל לא משנה) ובטעות לא שמתי לב לשעון ולא הלכתי הביתה בזמן(איחרתי בקושי בשעה ועד שהפעולה הייתה נגמרת הייתי מאחרת מקסימום בשעה וחצי), והוא בא לאותו מקום... ברגע שיצאנו החוצה ויצאנו מטווח ראיה ושמיעה של אנשים הוא התחיל לצרוח עליי. אני התנצלתי ובאמת הרגשתי רע כי אני שונאת לאכזב אנשים, ואמרתי שאני מצטערת וזה לא יקרה שוב(הפעם האחרונה שדבר כזה קרה איחרתי ברבע שעה וזה היה לפני ארבע שנים בערך) והוא המשיך לא לתת לי להסביר את עצמי ולצרוח עליי ואמר לי "ואת בחוצפתך מעזה לחשוב שתהיה פעם באה! מה שעשית רע ברמה של גניבה וברמה של רצח! את יודעת שיכלו לרצוח אותך?! אין לך ביקורת עצמית ואת חושבת שאת טלית שכולה תכלת אבל את לא ואת שקרנית וחוצפנית!". ברגע שהוא שתק לכמה שניות התחלתי לנסות להסביר את הצד שלי ושאני באמת מצטערת(בטון רגוע לגמרי, כן?), אחרי דקה הוא קטע אותי אמר לי שאני מטיפה לו ושאני צריכה להתבייש בעצמי. הוא מתעצבן ברגע שיש שמץ של עצבנות או כעס בקול שלי, ואני תמיד מפחדת ממנו. פעם קיבלתי ציון 80 במתמטיקה(אני בהקבצה הכי גבוהה) והוא כעס עליי שאני לא מתאמצת מספיק ושאני לוקחת כל דבר כמובן מאליו, וככה גם כשאני מבקשת עזרה בשיעורים, שלא לדבר על הפעמים שאני יוצאת בנאדם ושוכחת לזרוק את הזבל. כל פעם שהוא צועק או אפילו מתעצבן, אני מתה מפחד שירביץ לי כי לפעמים הוא נראה ממש קרוב לזה. בכל לילה אחרי שדבר כזה או אחר קורה אני לא מצליחה לישון, ואני כל הזמן חושבת האם אני באמת אשמה ואני כלכך מטומטמת ולא רק בלילות האלה. נמאס לי שהוא חושב שאני לוקחת כל דבר כמובן מאליו כי אני פשוט לא. אני שמחה ומודה לאל שאני מתעוררת בסדר והמשפחה שלי בסדר ואני לא עבד של מישהו ואנחנו לא עניים והוא לא רואה שאני כל כך דואגת לו. החרימו אותי שנתיים שלמות ביסודי ולא סיפרתי להורים שלי כי לא רציתי והכביד עליהם כי יש להם המון עבודה ואם אספר להם אציק להם ותמיד הרגשתי ממש רע עם עצמי כי לא הבנתי מה כלכך לא בסדר בי וגם את זה לא סיפרתי להם כי לא רציתי להציק להם... ההורים שלי לא מרשים לתת לי ללכת ברחוב או בכללי להיות מחוץ לבית כשחשוך כי "יאנסו אותי". כן, בלילה זה בטוח יקרה אבל שום סיכוי ביום. לפעמים יש להם גישה של "שיהיו לך ציונים טובים, אל תיאנסי ואל תירצחי". מה עשיתי שזה מגיע לי? גם חברתית בכללי אני לא במצב הכי טוב. קשה לי להיפתח ולסמוך על אנשים, כולם(כמעט, למזלי) מתרחקים ממני, וזה לא השתפר בכלל אחרי שהפסיכולוגית של בית הספר איבחנה אותי עם דיכאון ברמה בינונית ומעלה(ככה היא קראה לזה, אין לי שמץ מה זה אמור להגיד) ואפילו נהיה גרוע יותר. אני בקושי ישנה ורק בנס מתפקדת, והאמת שאת זה אני כותבת בשתיים בלילה. הרצון שלי לחיות לא בשמיים ופגעתי בעצמי פעם-פעמיים. עד שמצאתי מקום בו אני מרגישה בבית ושאני יכולה לסמוך על אנשים, ההורים שלי מרחיקים אותי משם ואני מתה מפחד להזכיר כל דבר הקשור בנושא כי אולי הם, ואבא שלי בפרט יתעצבנו קצת יותר מידי. אמרו לי למצוא מישהו מבוגר שהוא לא ההורים שלי ואני יכולה ממש לסמוך עליו בבית ספר או מקום אחר ואז אני אוכל איכשהו להגיע לשם אבל אין מישהו כזה ואני ממש אובדת עצות. אני רוצה להתרחק, לברוח מהבית, אבא אחר... מה אני עושה? אני מודה מראש לכל מי שקרא עד לכאן ובעיקר למי שייעץ לי לגבי הנושא הזה משהו שלא יאלץ אותי לדבר עם ההורים שלי ובעיקר עם אבא שלי כי אני מתה מפחד מזה. חפרתי. סליחה.