0 אנשים צפו, 0 כתבו עצות, ו-0 דרגו את העצות.

נמאס לי מהמצב ולא יודע איך להתקדם

אנונימי בן 20 | כתב את השאלה ב-29/03/20 בשעה 15:17

אני הולך לחפור כאן הרבה אז מצטער מראש...
אני כותב את זה בין השאר בעקבות שאלות אחרים שאחרים שאלו כאן בעקבות לדיכאון שגרמו לי להרגיש שאני יכול קצת לפרוק כאן
מאז בערך גיל 13 תמיד הרגשתי שאני בדיכאון ולא הרגשתי טעם להמשיך בחיים. עם הזמן זה לפעמים השתפר ולפעמים החמיר (בגלל דברים כמו גירושים של ההורים שבאו בהפתעה וכל מיני דברים כאלה) אבל תמיד הייתי שרוי בדיכאון בצורה כזאת או אחרת. בין הדברים שהפריעו לי (יש עוד הרבה דברים) זה שאני חנון וכל החברים שלי כאלה ואפילו שאני יודע שזה לא רע, זה מפריע לי שקשה לי ליצור קשרים חברתיים ולהיות משוחרר. בגיל 18 התגייסתי לצה"ל לתפקיד יחסית קרבי שמאוד רציתי (בעיקר כי בהגדרה זה תפקיד שכולל הרבה עזרה ולא רק לחימה). אחרי כמה ימים בודדים הטירונות המצב שלי ממש החמיר, התחילו לי התקפי חרדה והפתרון היחיד שראיתי באותו רגע למצב זה לסיים עם החיים שלי וזה הדבר היחיד שהייתי מסוגל לחשוב עליו ואחרי עוד בערך יומיים ככה דיברתי על זה גם עם המפקדים שלי בתקווה שיעזרו לי להמשיך. ביקשתי לראות קב"ן אפילו שממש לא רציתי להשתחרר מצה"ל רק כי הבנתי שאין לי ברירה אמיתית אחרת. בסוף אחרי שבועיים בדיוק מיום הגיוס קיבלתי שחרור מצה"ל (אפילו שניסיתי לבקש שזה יהיה שחרור זמני כדי שתהיה לי אפשרות לחזור). התחלתי כבר באותו השבוע טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. אבחנו אותי לאורך הטיפול כסבול מדיכאון (בכל מקום טוענים לסוג אחר של דיכאון), התקפי חרדה פוסט טראומה כתוצאה מאותם השבועיים בטירונות. לאורך הטיפול הפסיכיאטרי נתנו לי לנסות כבר בערך 20 כדורים שונים מסוגים שונים שכל פעם החליפו ביניהם בגלל שלא השפיעו או בגלל תופעות לוואי חריגות שהופיעו בתחילת הטיפול. החלפתי לאורך מעל שנה וחצי הרבה פסיכולוגים כי חלק מהם אמרו שהם לא יכולים לטפל בי, חלק התנו את הטיפול בי בזה שאני אלך לאשפוז יום וחלק (קטן יחסית) אני פחות התחברתי אליהם אבל הטיפול הראשון שקיבלתי (שהפסקתי בגלל הבנה משותפת עם המטפלת שכדאי שאנסה טיפול יותר ממוקד) והטיפול שאני מקבל בתקופה הזאת (לפני שההגבלות של הקורונה הפסיקו אותו) ארכו יותר מחצי שנה (כל אחד מהם). בתקופה הזאת גם סבא שלי נפטר והייתי איתו עד אז כמעט כל יום בבית חולים וגם הכלבה שלי הורדמה בעקבות סיבוכים של סרטן מתקדם שגרמו לה ממש לסבול (שתמיד אמרתי לעצמי שבלעדייה אין לי למה להמשיך בחיים אבל זה כבר די מאחורי). כרגע אני לא מרגיש שום תועלת אמיתית לטיפול הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי אבל אני ממשיך כי אני מבין שאין לי ברירה אחרת. כלפי חוץ עם הזמן אני פחות מראה את מה שאני מרגיש וגם חלקים פוסט טראומטיים פחתו מאוד אבל עדין בפנים אני מרגיש את אותו הדיכאון ולא מצליח להתקדם. בעבר הייתי בתקופות של הרעבה עצמית (לא בצורה קיצונית, הייתי פשוט מנסה כל הזמן לדחות את האכילה עד הערב או עד יום אחרי ואז הייתי אוכל בכמות יחסית גדולה וזה גרם לי לרזות בערך 10 קילו) אבל אפילו שאני עכשיו מרגיש את אותו דימוי גוף נמוך ופחד מחוסר שליטה במשקל כמו אז אני מרגיש שאני יותר מידי בדיכאון בשביל שאפילו יהיה אכפת לי מזה (אני מבין שהרעבה עצמי זה לא משהו טוב). ניסיתי להתחיל תהליך של שירות לאומי של שנה בתקווה שאחרי זה אני אלך להתנדב בצה"ל (מאוד חשוב לי לדעת שאני יכול להתמודד עם המסגרת הצה"לית בצורה כלשהי ולדעת שאני יכול להתגבר על הכישלון הזה) אבל בכמעט אף מקום לא קיבלו אותי. בגלל שהשתחררתי על רקע נפשי (תמיד התעקשו לדעת מאיזה סיבה השתחררתי) לפעמים קראו לי לראיון ולא קיבלו אותי ולפעמים אפילו זה לא (חוץ ממקום אחד שכל פעם האריכו לי את תקופת הניסיון שם לעוד יום במקום לתת לי תשובה אם התקבלתי או לא ואפילו לא ראו בכלל איך אני מתפקד שם אז הרגשתי שסתם מזלזלים בי). כשהבנתי שבמסגרת שירות לאומי אני כנראה לא אתקדם כי כמעט כל התקנים כבר היו מלאים, החלטתי לנסות להתנדב במד"א כי אני שואף ללמוד את הנושא ובעבר עשיתי "קורס 60" במטרה להתנדב שם (אבל הם לא קיבלו אף אחד מאותו הקורס כי היה להם עודף מתנדבים) אבל הם לא היו מוכנים לקבל אותי בגלל ששוחררתי מצה"ל על רקע נפשי והם לא רוצים לקחת עם עצמם סיכון שאני אקבל התקף חרדה באמצע משמרת. לפני בערך שלושה חודשים הצלחתי סוף סוף להרגיש שאני מסוגל לנסות לעבוד (מרגיש לי לא נכון לעבוד בזמן שחברים שלי משרתים בצה"ל) והתקבלתי לעבודה (אחרי שניסו להבין כל פעם למה אני לא משרת בצבא בגיל שלי ולא חזרו אלי אחרי ראיונות עבודה). אחרי כמעט חודש שעבדתי קיבלתי התקף חרדה באמצע משמרת שהייתי בה לבד, שהשפיע עלי בהתחלה על ידי גרימת עוויתות בכל הגוף וניסיתי להמשיך לעבוד בכל זאת (העבודה כרוכה בלתת שירות ללקוחות), אבל בשלב מסויים פיזית לא הייתי יכול יותר להמשיך ולקום מהרצפה (עבדתי בערך רבע שעה מול לקוחות כשאני לא מסוגל לעמוד) והייתי חייב להתקשר להורים שלי שיעזרו לי להגיע לבית חולים לקבל כדור הרגעה ולבוס שלי כדי למצוא מחליף כי לא יכולתי להשאיר את הסניף ריק. מרוב הבושה והפחד מאותו אירוע אני התפטרתי מהמקום ועד עכשיו לא הגעתי לאסוף את המשכורת שלי ואני מעדיף פשוט לוותר עליה. כרגע אני מרגיש שאני כבר כמעט שנתיים תקוע באותו מקום ולא מסוגל לעשות כלום. אני רוצה להתקדם בחיים, לעבוד וללמוד במטרה להיות פרמדיק אקדמאי אבל אני לא מרגיש שאני מסוגל להתקדם בלי לדעת שאני מסוגל להשלים בצורה כלשהי את הנושא של שירות צבאי (לא כי אני בהכרח חושב שיהיה לי שם טוב או כי זה משהו שכולם צריכים לעשות, אלא בגלל שאני מרגיש שאני חייב לתקן את מה שהיה). כבר ניסו לשכנע אותי לוותר על להתנדב בצה"ל אבל אין מצב שאני מוותר על זה כל עוד אני בגיל שאני יכול עדיין לעשות את זה (אז אני מבקש לא לנסות אפילו לשכנע אותי לוותר על זה). ניסיתי לקדם תהליכים להתנדבות בצה"ל (לפני שעבדתי) אבל בשביל זה צריך שפסיכיאטר יכתוב מכתב המלצה, והפסיכיאטר שהייתי אצלו חלק גדול מהתקופה האחרונה נותן רק מעקב תרופתי ובגלל זה הוא לא יכול לכתוב מכתבי המלצה. הלכתי לפסיכיאטרים אחרים בתקווה שאחרי תקופה של טיפול אוכל לקבל מהם מכתב המלצה אבל הם רק רוצים שאני אחזור שוב לקחת כדורים שכבר לקחתי בעבר והם לא עזרו לי וסתם גרמו לי לתופעות לוואי וגם ככה בתכלס אני לא חושב שיהיה להם איך לכתוב מכתב המלצה אם הם לא יראו שום שיפור (ניסיתי בכל זאת לקחת את הכדורים שרשמו לי וגם אחרי מעל חודשיים במינונים יחסית גבוהים הם לא עזרו). בגלל שהזמן בנתיים רק מחמיר את הדיכאון (אפילו שהפוסט טראומה כבר פחות קיימת) וקשה לי להמשיך ככה, הלכתי לנסות להתקבל לאשפוז יום אחרי שגם הפסיכולוג שלי המליץ על זה כדי שאקבל טיפול פסיכולוגי כל יום ואקבל מסגרת קבועה וטיפולים נוספים. אני מפחד מהנושא של אשפוז כי זה יהיה רשום לי שהייתי מטופל בבית חולים לבריאות הנפש וזה יכול למנוע ממני דברים בעתיד, והלדביק לי את הסטיגמה שיש לחולי נפש אבל אני מרגיש שאני חייב טיפול כלשהו וגם ככה כבר יש רישום לזה שאני השתחררתי מצה"ל. הייתי אמור לפני בערך שבועיים להתחיל לקבל טיפול במסגרת אשפוז יום, אבל בגלל נגיף הקורונה הם לא מקבלים עכשיו מטופלים חדשים, ובנתיים כל זה מתעכב ואני נשאר בבית (אני מבין שיש עכשיו מצב בעייתי אבל זה בכל זאת קשה). אני יודע שכשהמצב הזה (של הקורונה) יגמר אני אתחיל את הטיפול שם אבל אני לא יודע מתי זה יגמר וכבר קשה לי אחרי שחיכיתי כבר בערך חודשיים. אני רוצה להתקדם, להתנדב לצה"ל ולשים את הנושא הזה מאחורי אבל גם אין לי איך להתנדב לצה"ל וגם אני לא בטוח שאני מסוגל לחזור לשם כבר. אני הייתי רוצה להתנדב בנתיים (כי זה הדבר שאני מרגיש שהכי עוזר לי) אבל גם קשה לי למצוא מקום שאני מרגיש שאני יכול להתנדב בו וגם לא יקבלו אותי להרבה מקומות. ניסיתי לפני כמה שנים להתנדב עם ילדים ולהתנדב עם אנשים עם פיגור שכלי והרגשתי שאני ממש לא מסתדר שם וכמה שאני מנסה להתחבר איתם אני לא מצליח. אני גם לא מרגיש נוח לדבר עם אנשים שאני לא מכיר, בעיקר כשמדובר בשיחות טלפון אז פחות מתאים לי התנדבות במוקדים טלפוניים. חשבתי כבר כמה פעמים על לעבוד אבל אני לא בטוח שאני מסוגל עוד פעם לקבל שוב ושוב ראיונות עבודה שלא חוזרים אלי אחריהם ולהסביר עוד פעם לכולם למה שיש לי פטור ובגלל זה אני לא בצבא (שואלים גם למה קיבלתי פטור ולא תמיד אני מפרט). אני גם מרגיש שזה לא נכון כלפי חברים שלי שאני מרוויח כסף והם משרתים בצבא וגם אני מפחד לחזור לעבוד אחרי אותו התקף חרדה שהיה לי. בעבר רציתי כבר ללכת להתנדב, לעבוד או להתאשפז כמה פעמים אבל זה כל פעם היה היה בתקופה שלא אפשרה את זה כמו כשסבא שלי היה בבית חולים ובאתי אליו כל הזמן או כשהכלבה שלי הייתה חולה והייתי צריך לקחת אותה לטיפולים כימותרפיים או שהייתי בציפייה להתקבל לשירות לאומי או משהו כזה. גם עכשיו אני הייתי בתקופה האחרונה בציפייה לאשפוז יום אז אפילו שאני חשבתי ללכת להתנדב בכמה מקומות, ידעתי שזה לא באמת אפשרי כי אני לא אוכל להתחייב לתקופה כלשהי, ואני אצטרך להפסיק אחרי זמן קצר כדי להתחיל באשפוז יום. רציתי גם להתנדב עכשיו בתקופה של הקורונה בלעזור לאנשים שצריכים משהו אבל פניתי לכמה ארגונים שמתעסקים בזה כעת(בעיקר דרך אתרים ומיילים אבל גם קצת דרך שיחות טלפון) ולא חזרו אלי עד עכשיו (אני מניח שזה בין השאר בגלל שיש מספיק מתנדבים). סך הכל אפילו שעד עכשיו אני התלוננתי מלא, לא חסר לי כלום. שני ההורים שלי מאוד תומכים עוזרים ואני בקשר טוב מאוד עם שניהם (אפילו שהם גרושים), יש לי רכב משלי שההורים שלי קנו כדי שישמש אותי ואת אחותי הקטנה שכרגע אין לה רישיון נהיגה (אפילו שאמרתי להם שלדעתי אני לא צריך רכב וזה מיותר) והם משלמים את כל העלויות שקשורות אליו (האמת אני מרגיש עם זה ממש לא נעים שההורים שלי משקיעים בי כל-כך הרבה) ולא חסרים לי חברים טובים שאפילו שמה שעובר עלי מקשה עלי לשמור איתם על קשר כמו שהיה בתקופת התיכון, אני עדין בקשר טוב איתם. אני פשוט מרגיש בדיכאון וזה גורם לי להרגיש כפוי טובה כל זה שאפילו שלא חסר לי משהו אני מרגיש ככה.
אני יודע שחפרתי כאן הרבה מאוד וכתבתי כאן על מלא דברים שונים שעוברים עלי אבל אפילו שאני אשמח לקבל תשובות, גם אם אני לא אקבל אני לפחות פרקתי כאן את מה שעובר עלי
הייתי רוצה להוסיף שיר כדי לשמח טיפה את מי שקורא את זה אבל באמת שאין לי מושג איזה שיר ישמח את כולם אז אני פשוט אשמח שאם קראתם אפילו חלק קטן מזה, תשמעו עכשיו שיר כלשהו שעושה לכם טוב כדי להפוך את כל הנושא הזה לפחות כבד.

אצלנו, כל אחד יכול להוסיף עצה... גם מבלי להירשם!
אבל אנו ממליצים לך להירשם למערכת המייעצים
ההרשמה קצרה וללא שום תשלום.

אז, בשביל מה להירשם?

כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות

הוספת עצה ללא הרשמה

עצות הגולשים (8) כיצד להציג? מהאהודות מהפחות אהודות מהחדשות

  • בטעינה...

עוד ממדור "מה שעובר עליי"

חדשות במדור
אקראיות במדור

השאלות הנצפות היום במדור

היום
השבוע
החודש

עכשיו ב-AskPeople

עוררו עניין
חדשות

-->