הגמגום שלי ממש פוגע לי בביטחון העצמי, לא יודע איך לפתור את זה

יש לי גמגום שבאופן כללי כמעט ולא מורגש - מדבר רוב הזמן שוטף, אבל הוא משפיע לי על כל הביטחון והדימוי העצמי שלי כשאני בסביבת אנשים.
אני סוג של נלחץ / יורד לי הביטחון העצמי שאני בסביבת אנשים עד כדי מצב של שתיקה מוחלטת / אני מתחיל לגמגם בטירוף בגלל הלחץ וזה קורה כמעט ליד כולם - ישיבה עם קבוצה גדולה של חבר׳ה, אנשים שעובדים איתי, סתם אנשים שאני מכיר שאני נתקל בהם ברחוב, בקיצור הבנתם. וכשאני עם משפחה קרובה וחברים קרובים אני בסדר גמור. איך שאני רוצה באמת להיות. משתף בדברים, מספר חוויות ופתוח. הייתי אומר שהביטחון העצמי שלי אפילו ממש גבוה שאני עם אנשים שנוח לי בסביבתם. ושאני עם משפחה מורחבת יותר או חבר׳ה שאני לא מכיר בישיבה אצל מישהו אני פשוט לא מדבר. כאילו בקטע שאני כבר לא מבין מה לא בסדר איתי. תוקע תפנים שלי בטלפון או סתם מקשיב ומדליק כל שנייה סגריה. בערך מגיל 17 אני התחלתי להיות מודע למצב הזה, ושזה בא לרעתי בסופו של דבר, כי כן אני רוצה להיות אחד שיותר מכירים ושיותר כיף לשבת איתו. תמיד איך שלא סובבתי את זה הייתי יכול להיות במקום יותר טוב אם הכישורים החברתיים שלי היו יותר טובים והייתי אחד שיותר משתלב בחברה, והשאיפות שלי כן מצריכות ממני להיות יותר כזה.
מרגיש לפעמים שאני עם אנשים שאני לא מכיר או לא הכי קרוב שכל האנרגיה שלי יורדת, אני משדר חוסר עניין ושיעמום ובגלל זה גם כנראה הצד השני ככה איתי וזה דבר שהפך להיות הרגל עם הזמן. ואני ממש סוג של סובל ורק מחכה לעוף משם בזמן שכולם נהנים ומאוד פתוחים אחד עם השני
עם הזמן בגלל הדברים האלה התחלתי להסתובב המון לבד. איכשהו הרגשתי ואני עוד מרגיש שזה האזור נוחות שלי. התחלתי להבין המון דברים על עצמי. ולמצוא דברים שאני אוהב לעשות אם זה צילום, לשמוע מוזיקה, לצאת לנהוג במקומות שאני אוהב ועוד דברים שעושים לי טוב. אז מצד אחד זה כן כיף להיות עם עצמך אבל אני מרגיש שזה כבר יותר מידיי. אני 70 אחוז מהזמן הפנוי שלי נמצא לבד וכשקוראים לי לבוא לאיזה יציאה אני מתרץ תמיד/ בא בלית ברירה. ואני רוצה ממש להיות פתוח ולהנות שאני יוצא לפאבים וכשאני בסביבת אנשים אבל אני לא מצליח פעם אחרי פעם וזה שם אותי במקומות מתסכלים ומכניס אותי למחשבות נורא שליליות שמורידות תדימוי העצמי שלי לאפס. גורם לי להסתכל על עצמי מהצד כמו חתיכת מוזר שלא מצליח להשתלב בחברה בצורה הכי בסיסית.
אני לא מבין איך אני יכול לשבת/לדבר בטלפון עם חברים קרובים כמה שעות ובכיף והכל זורם, ושאני בסביבה של אנשים אחרים לדוגמא בעבודה אני פשוט לא מצליח להיות חלק ממה שקורה.
שלא לדבר בכלל על כל עניין הבנות. אני רק רואה בת ואני מתחיל להתבלבל ולהכנס ללחץ כמו לא יודע מה. כרגע אני מעדיף בכלל לא להכנס לזה עד שאני לא מצליח להיות ב״רמה מספיק טובה״ כדי לא לדפוק עוד הזדמנויות.
ובכללי זה הדבר היחיד בערך שאני חושב שלא התקדמתי בו בחיים שלי. כי חוץ מזה הכל אצלי בסדר גמור, רק הקטע שזה דבר דיי גדול שמשפיע על אחרי הכל על כל החיים ועל האנרגיות שלי
אני ממש ממש רוצה לשנות את הדבר הזה בי, זה סוג של הרגל אחרי הכל ואני כן מודע למה שאני אמור לעשות, שזה בגדול לקפוץ למים פעם אחרי פעם ויותר ויותר להשתחרר עם תרגול ועם זה שאני יכניס את עצמי למצבים שאני יצטרך להתמודד איתם. הקטע שאצלי בתור מגמגם זה קצת יותר מורכב ושונה כי כשאני נלחץ אז זה גם משפיע ממש על הדיבור שלי ויותר מעצים אותו, בעוד שאני כרגע מדבר רוב הזמן בצורה שוטפת. אז זה קצת מתקיל אותי ואני מרגיש שתמיד אני נשאר בשלב הראשון שזה לקפוץ למים וגם שאני עובר אותו זה לא מספיק. ואם דברים לא הולכים ממש לפי איך שתכננתי שיקרו אז בכלל אני מוצא את עצמי מרוקן מאנרגיות שוב. זה כמו לופ שלא מסתיים בשבילי ואין לי מושג איך לפתור אותו למרות שאני יודע מה הפיתרון - בפועל ממש קשה לי... ניסיתי להילחם בזה עשרות פעמים במצבים כאלה לרוב זה תמיד נגמר לא הכי, והייתי חוזר לבית עם הרגשה לא ממש טובה בסופו של דבר
בגדול זה רק שיתוף. הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו , לא יכלתי לשמור את זה עם עצמי יותר, אני לא מצפה עכשיו לאיזה משפט שישנה לי את החיים אבל אם למישהו יש איזה משהו להגיד זה יהיה נחמד לאללה