מחשבות אובדניות

הנה אני שוב, מרגיש עם הגב אל הקיר. לפני שנתיים היה הנסיון הראשון, בבוקר, התועררתי ששוטר פרץ את דלת החדר שלי וצוות של מד''א נכנס לקחת אותי לאמבלונס. לילה לפני לאחר וויכוח שיצא משליטה עם אמא שלי לקחתי סכין וחתכתי את ידי, לא בצורה פאטאלית. דם זרם וצעקתי עליה שתראה לאיזה מצב היא מביאה אותי והעפתי את היד לעברה כך שהדם שלי יכתים אותה. עליתי לחדר במהרה, לקחתי מגוון רחב של כדורים שאספתי. אופיאטים, בנזוס, סתם SSRI וכדורי שינה. בלעתי כמות של יותר מ40 כדורים וזה הדבר האחרון שאני זוכר עד שפרצו את דלתי באותו הבוקר. חוץ מדימום מהאף וקצת מהיד בעקבות החתך היה נראה שמצבי בסדר פיזית בבית החולים אף על פי שמצאו כמעט כל סם בדם שלי, מקוקאין, לספידים, לפסיכואקטיבים ותרופות מרשם שונות.
(את המשטרה הזמין ידיד עבר שדיבר איתי אחרון בפלאפון לאחר שהודעתי לו שלקחתי מנת יתר בלילה ולאחר שלא שמע ממני שעות רבות הזעיק משטרה לביתי).

זמן עבר, הייתי לאחר המקרה בשיקום יום במשך 4 חודשים, דברים הרגישו יותר אופטימי, וקבלתי הכרה וקצבה מביטוח לאומי, מאידך פוצצו אותי תרופות ברמה שהייתי ישן 30 שעות ביום לפעמים, ואני חושב שהייתי היחיד במחלקה שהבינו שזה בסדר שיחסיר יותר מ3 או 4 פעמים כפי שאומרים (אחרת מעיפים אותך מהמחלקה). בוא נאמר שאני לא זוכר הרבה, פשוט השקו אותי בבנזוס ואנטי פסיכוטיים וכדורי הרגעה ושינה שונים. הייתי זומבי. לאחר תקופה של כ8 חודשים התנקתי מרוב התרופות והרגשתי קצת יותר אופטימי. אך לא היה לי טוב עדיין בבית אימי והחלטתי יחד עם חברה שלי (אשר דחפה אותי לשיקום ולמעשה הצילה אותי והכרתי אותה ממש כשבועיים לפני שהחלטתי לנסות ליטול את חיי). לה היה רע בביתה ולי היה רע בביתי. ידענו שהיא צעירה אולי (בת 19) ואולי אני לא מוכן נפשית אך פעלנו בפזיזות וחתמנו חוזה.

היום עוד חודש בדיוק, החוזה שלי מסתיים פה בדירה. עברנו שנה קשה ביחד, אך לא רבנו בינינו. בעיקר אני, ירידות רבות, ומצבי הדרדר. ביטוח לאומי מתנער ממני, ובאותו החודש שעברתי למרות המלצת הפסיכיאטר, ביטוח לאומי החליטו להוריד את הקצבה שלי לסכום נמוך יותר. שנה לא קשה בה הדרדרתי מחודש לחודש עוד ועוד. באמת שאין לי מושג איך הצלחנו להשאר עם הראש מעל המים בשנה הקשה הזאת. שנינו לא במינוס אבל עם מאות שקלים בחשבון בסוף כל חודש. בקושי עם האף מעל המינוס. לא מסעדות ולא פינוקים. וזה בעיקר כי אני לא הצלחתי להתמיד בעבודה במהלך החודשים הראשונים, רק לאחר 5 חודשים מצאתי מקום קצת נחמד, אומנם בקושי הרווחתי מינימום אבל לא סבלתי נורא. בעקבות הקורונה הוציאו אותי לחל''ת של כמעט 3 חודשים, עד שאמרו לי שאם ברצוני לחזור לעבוד המחיר והתנאים יהיו פחותים כי החבר'ה בקריסה. לא הסכמתי להמשיך לעבוד תחת התנאים החדשים שהציעו וחפשתי עבודה אחרת. לחץ של כסף, בת הזוג שלי הייתה בחל''ת גם כן חודשיים ועובד מגיל 16, אך ביטוח לאומי לא הסכים לתת לה דמי אבטלה בתקופת הקורונה בשל העובדה שלא עשתה צבא בעקבות אי התאמה לצה''ל (חוותה אלימות וטראומות במשפחה ובצוו ראשון כבר נתנו לה אי התאמה). סיבה כל כך מרגיזה. עד שהתחלנו טיפה להתרומם, הנה שוב צריכים לבקש קצת עזרה ממשפחה כמו קבצן עלוב. בסוף הציעו לי עבודה כמנהל במטבח (יש לי עבר ארוך שנים של עבודה במטבח אך לעולם לא ניהלתי וכמובן שיותר משנתיים לא עבדתי משרה רצינית או מלאה). בשל המצב הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייב לנסות ולעשות זאת. הפתיחה של המקום נדחתה הרבה אך לבסוף כאשר פתחנו לא עמדתי בלחץ, חשבתי שאם פשוט אהיה בפעולה כל הזמן לא יהיה מקום למחשבות וחרדות והתקפי פאניקה, או שפשוט אתרגל למצב. הייתה לי התמוטטות שבוע שעבר, הגעתי הביתה לבת זוגתי שאני מרגיש בתחתית ובהתקף פאניקה בו איבדתי את הכרתי לכ8דק. לאחר שחזרה לי ההכרה הייתי בשיא החרדות ורציתי להתאבד והפעם פאטאלי. דיברנו שעות והיא נבהלה וזה לא שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת על מחשבות האובדניות שלי פשוט הפעם באמת הרגשתי שאני נפרד ממנה ומהעולם, לא ארחיב אך זה היה רציני ועדיין רציני. הייתי בהתקפים כל הלילה ולא הצלחתי לישון, בבוקר שלחתי הודעה למעסיק כי לא אוכל להגיע. לא ישנתי מ10 בבוקר באותו יום שעבדתי עד השעה 20:00 בערב למחרת שאמא שלי הביאה לי כדורי שינה. יום לאחר מכן הלכתי לרופאת משפחה לקחת אישור מחלה ארוך, הודעתי שאני מתנצל והתפטרתי, בסופו של דבר הסיפור נסגר בסדר איפה שעבדתי. כרגע עבר שבוע וחצי מאז המקרה, אך הדיסאופוריה ותחושת הדיכאון העמוקה לא עוזבת אותי. לפני כמה ימים עמדתי על גג בניין והסתכלתי למטע. זה נכון אינני רוצה למות, אך אני לא רוצה להתקיים. כואב לי כל רגע שאני בהכרה. כואבת לי הבטן, החזה, המחשבות והרעש בראשי לא עוצרים. בעקבות השנה הזאת לא הייתה לי יכולת לשלם לליווי פסיכולוגי / פסיכיאטרי. לפני יותר מחצי שנה כבר הצלחתי להגמל מכל התרופות והחומרים שהייתי צורך מלבד טבק. היום מרגיש על הקרשים, עוד חודש החוזה שלי פה נגמר ושוב אשאר עם כמה אלפים בודדים. ביטוח לאומי שלחו מכתב שבעוד חודשיים תפסק הקצבה שלי, הוועדות אצלהם היו משפילות ולמרות ששנה לפני כן הייתי על 70% נכות נפשית בעקבות פוסט טראומה, חרדה חברתית, דיכאון קליני והפרעת אישיות גבולית, מבחינתם הם מטאטאים אותי מתחת לשטיח. מזה בשביל ביטוח לאומי עוד קצת דם על הידיים. בהתחלה לא הבנתי למה כל אדם בא עם עורך דין לוועדה רפואית. אבל אחרי 3 בהם באתי לבד ותמים הבנתי. אך אין לי כסף לכלום מלבד חשבונות.

להורים זו לא אופציה לחזור, ואין מצב שאכניס את עצמי לאשפוז. אני צריך את הפינה השקטה שלי, אני צריך את המחשב עם האינטרנט שלי ואת המיטה שלי.. אני מרגיש שדחפתי את עצמי מעבר לגבול עם ההעבודה שלקחתי ואני לא מתאושש ולא רואה תקווה או פתרון בשבילי חוץ מלהתאבד, והפעם לוודא שיהיה פאטאלי. אני מפחד אך לא רואה דרך אחרת או נקודות אור. בת הזוג שלי מאוד אוהבת אותי אך היא חוזר צפונה למשפחה שלי ואני אצטרך להתסדר לבדי. אני כרגע אוגר כדורי שינה ובנזוס, ועם כל הפחד שלי כנראה שבאחד הימים אקנה איזה בקבוק וויסקי או וודקה, ואבלה את הכדורים יחד עם האלכוהול. אני מפחד למות אך אני לא רואה דרך בשבילי, מרגיש שכל חיי דורכים עלי החיים ואין לי נחת, מרגיש אשמה עצמית גדולה, שהנקודה בה אני נמצא והאירועים אותם עברתי הם באשמתי. שאינני אדם ראוי לחיות, שאינני עומד בקצב החיים, שהינני חלש למציאות הנוכחית. אני לא איש רע, אבל אני לא אוהב את עצמי. אני מתבייש בעצמי.

מחר אני הולך לנסות לראות עובדת סוציאלית, כנראה לא יקבלו אותי במקום, אך בכל אופן הרגשתי צורך לפרוק ואולי לקבל איזה חיבוק ווירטואלי כי אני מרגיש כל כך לבד, והקושי הכלכלי והנפשי דוחקים אותי לקבר.