כבר לא מצליחה למצוא טעם לחיים. מה לעשות?

שלום לכולם
אני רוצה להגיד תודה מראש לכל מי שייקח את הזמן לקרוא את מה שיושב לי על הלב ולייעץ לי לגבי זה..
כבר המון שנים, אני חושבת מאז שאני זוכרת את עצמי, שאני מרגישה קושי נפשי כבד.
אני לא אובחנתי אבל אני בטוחה כמעט לחלוטין שסבלתי מחרדה חברתית מאוד קשה (מאז גיל 5 בערך, הייתי חרדתית מכל מצב חברתי, הגעתי למצב שאם היו פונים אליי מול קהל והייתי במוקד תשומת הלב הייתי "מתעוורת" ומאבדת תחושה בברכיים, הייתי מרגישה שאני עושה מעצמי צחוק מכל דבר שאמרתי ועוד).
הקושי הזה החמיר מאוד כשהייתי בת 14 ועברתי תהליך אורתודנטי ליישור שיניים שהשאיר אותי מדוכאת וחסרת ביטחון, האורתודנטית שהייתה לי באותו זמן הייתה מאוד חסרת רגישות ולא אבחנה לי את הבעיה בשיניים וזה גרם לי לבעיות מאוד קשות של דימוי עצמי. לא הרגשתי שאני ראויה שיאהבו אותי ולא הרגשתי שאני בכלל שווה את הזמן של אנשים אחרים, שאנשים אחרים תמיד יעדיפו אחרים על פניי ולא האשמתי אותם, גם אני הייתי מעדיפה מישהו אחר על פניי.
נותרתי עם הבעיה שלי בשיניים עד גיל 19 שהגעתי לצבא והחלטתי ללכת לאורתודנט פרטי שאמר שהוא יכול לסדר לי את הבעיה. הוא סידר אותה, ופעם בהמון זמן באמת הרגשתי שהחיים שלי הסתדרו בחלקם, הייתי יותר בטוחה בעצמי והתגברתי על החרדה החברתית שלי כמעט לגמרי. היום אני בת 21, והאורתודנט אומנם סידר לי את הבעיה העיקרית בשיניים, אבל עכשיו הוא מתקשה לסדר את השיניים עד הסוף. הוא שייף לי אותן קצת מהצדדים כי הוא אמר שהן בולטות החוצה, וליצור רווחים בין השיניים יאפשר להכניס אותן פנימה. לא התנגדתי, הכרתי את התהליך הזה (בזמנו חקרתי כל כך הרבה על מצבים אורתודנטים וסוגי טיפול.. הייתי אובססיבית לגבי זה)
ומשום מה הוא אומר שהוא לא יכול לסגור את הרווחים בין השיניים עד הסוף, הוא טוען שאני דוחפת עם הלשון את השיניים ועם הלחץ של הגשר זה מזיק לי לשיניים, והוא נותן לזה ניסיון אחרון.
אני עכשיו בחרדות מתמידות, אני מסתכלת על השיניים כל יום כל הזמן ובוכה שהן לא מסתדרות לי, סופרת את הימים עד פגישת ה"דדליין" איתו. אני מרגישה זוועה, אני בסך הכל רוצה שיהיו לי שיניים כמו לכולם, לא להרגיש שונה ולא להרגיש שיצאתי עם חצי עבודה מהגשר הזה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא כל כך יקר כי הוא נעשה אצל אורתודנט פרטי. אני כבר בת 21 ואני מתחילה ללמוד בקרוב, הייתי אמורה להוריד את הגשר לפני הקורונה בכלל, והייתי מאוד רוצה להוריד אותו לפני תחילת הלימודים אבל לא במצב כזה. אני כל כך מדוכאת שאני לא יכולה להרגיש לשם שינוי כמו כולם. במשך שנים שנאתי את עצמי כל כך, למה נולדתי עם הבעיה הזאת בלסת למה לא יכולתי להיוולד עם לסת נורמלית כמו כולם, גם יש לי שפה קצרה שמקשה עליי לסגור את השפתיים וזה הדבר שאני הכי חסרת ביטחון לגביו. אני בסך הכל רוצה שיהיו לי שיניים יפות ונורמליות, ולא להוריד את הגשר ו"להסתפק" במה שיש. אני לא שילמתי 25 אלף שקל כדי להסתפק במה שיש. אומנם האורתודנט הזה חסך לי ניתוח אורתודנטי אבל עדיין.
אני מתלבטת אם לבקש מהאורתודנט בכל זאת לנסות ולסגור עד הסוף את הרווחים, שהתוצאה תהיה כמעט מושלמת (אני מודעת לזה שאין מושלם) ושלא לסיים את התהליך ככה, כמו שהיה בפעם הראשונה שעשיתי גשר, אבל מפחדת מהנזק לשיניים שהוא דיבר עליו.
הלכתי גם לקלינאית תקשורת והיא עבדה איתי על הצורה שבה אני מדברת כדי לוודא שאני לא דוחפת את השיניים עם הלשון מבלי לשים לב. זה משהו שאני מאוד שמה לב אליו.
אני יודעת שרוב ה"שאלה" הזאת דנה בבעיה שלי בשיניים כי זה הדבר שהכי מדכא אותי, אבל באופן כללי אני מרגישה חסרת ערך, אני מרגישה בזבוז של מקום, אני מרגישה שאני אף פעם לא יכולה לשם שינוי להיות נורמלית ולהרגיש כמו אנשים אחרים. יש לי בעיות אמון, יש לי בעיות של דימוי עצמי, אני לא מסתדרת עם המשפחה שלי ואני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
אני כבר לא יודעת מה לעשות. כל דבר מציק לי, כל דבר מדכא אותי וגורם לי להרגיש מיותרת. אני לא יודעת איך אני אתחיל את הלימודים ככה.
אני כבר חסרת כוחות להתמודד עם כל הדברים שיש לי בחיים.
כשהייתי נערה ביקשתי מאמא שלי ללכת לפסיכולוג והיא פשוט זלזלה בי ואמרה לי שזה שטויות ושאני אתגבר על מה שזה לא יהיה שמפריע לי.
מאז, אחותי הגדולה אובחנה עם הפרעות אכילה ודיכאון ומטופלת בכדורים, אח שלי הקטן גם הוא הלך לפסיכולוגים וטען שהוא פגע בעצמו. שני ההורים שלי נשברו ואני מרגישה כאילו רק אני באמצע. אמא שלי אומרת שאני היחידה שהיא יכולה לדבר איתה. שאח שלי "לא מבין כלום מהחיים שלו", ובכל זאת ברגע שהוא רצה פסיכולוג היא הלכה וקבעה לו פגישה. שאחותי "לא יודעת איפה היא חיה", כי היא לא רוצה לדבר כל הזמן איתה או עם אבא שלנו או עם הסבים כי הם אנשים כל כך מעיקים שמציתים בה חרדות (ובצדק).
כשהייתי נערה ובכיתי לאמא שלי על חוסר הביטחון שלי עם השיניים היא זלזלה בי.
כשרציתי פסיכולוג היא זלזלה בי.
אני לא משתפת אותה בשום דבר שמעיד על קושי נפשי כי מבחינתה אני היחידה מבין האחים ש"נורמלית" ו"חזקה" ו"יודעת מה היא עושה".
אני בוכה כל לילה עד שאני נרגעת ונרדמת.
אני לפעמים תוהה למה אני בכלל חיה.
וכל הקשיים האלה וה"משברים" האלה באים לי בתקופות, הם תוקפים אותי כי אני במשך המון זמן מצליחה לשכנע את עצמי שאני באמת בשליטה ויודעת מה אני עושה עם עצמי. משכנעת את עצמי שהחיים טובים ומדחיקה את מה שגורם לי לשנוא את עצמי הצידה. אני תמיד מסתכלת על התמונה הכוללת, אומרת לעצמי "נו אז מה שהשיניים שלי לא יהיו מושלמות, אף אחד לא ייגעל ממני בגלל זה, כל אחד הוא אחרת ואי אפשר תמיד שיהיה מושלם, אפשר להסתדר עם מה שיש". וזה מחזיק אותי לכמה רגעים ונעלם.
עד שאני כבר לא יכולה יותר להדחיק ואני נשברת. וכל פעם כשאני נשברת זה גרוע יותר ממקודם.
ראיתי פעם ראיון של מישהו ששאלו אותו מה הוא היה אומר לעצמו הצעיר אם הוא היה פוגש אותו והוא אמר שלפעמים יש לו כל כך הרבה מחשבות בראש וכל כך הרבה "רעש" במוח שהוא פשוט היה עוצר את עצמו ואומר לעצמו "ששש".
מספיק עם הרעש ומספיק עם המחשבות.
ואני מנסה ליישם את זה, וזה לא הולך לי
ואני כבר עייפה.. כבר אין לי כוחות.
אז אם יש כאן מישהו שיש לו כמה מילות חוכמה לתת לי.. כדי שאני אוכל להצליח איכשהו, למצוא את עצמי בחזרה ואיכשהו להצליח להמשיך להתקיים בעולם הזה בתור בן אדם ולא בתור תירוץ לאחד, אני ממש אשמח
כי אני מרגישה שאני כבר לא יכולה יותר