בדידות - לא לקשישים בלבד. איך להתמודד?

יש התייחסות רחבה יחסית לבדידות של קשישים. עריריים. ואני שואלת, מישהו מעלה בדעתו מה קורה כשנכנסים לחג..והקירות סוגרים עליי...במבט שטחי הכל נראה מצוין- בחורה שיש לה הכל כביכול, לא חסר לה כלום. משפחה תומכת, חברות טובות (מהעבודה), קריירה, היתה בזוגיות יוצאת לדייטים בסוף היא תמצא... כן כמות הפעמים שאמרו לי "בסוף דברים מסתדרים, את תראי", וואו, שמעו זה נכון - זה תמיד קורה לאחרות רק לא לי. אף אחד לא יודע מה מתחולל לי בנפש.. בדידות, תהום ענקית של בדידות.. יותר מדי חתונות והרבה יותר מדי מסיבות רווקות לארגן בתור ״החברה הכי טובה״, בריתות, עכשיו בת מצווה לילדה של החברה הכי טובה..זו שעשתה איתי צבא, שחשבנו שנשב בגיל הזה עם הילדים שלנו בספסל בגינה, רק שהיא התקדמה ואני מתעוררת בלילות בחרדות שאשאר לבד, שאפול במקלחת ואיש לא ידע ששכבתי על הרצפה.. אני אוהבת את כל החברות שלי, את אחי הקטן שהתחתן והאחיינים, אני מגיעה מתי שרק אפשר אפילו שגרים חצי מדינה רחוק ממני..כי הם גורמים לי אושר עילאי..והחזרה הזו לדירה הריקה, בתחושת רייקנות עצומה. כל חתונה וכל הריון דוקרים בבשר החי, מזכירים לי את החלומות שאינם בהישג ידי וגורמים לי להרגיש כשלון. עייפתי מלכאוב והפסקתי להאמין שזה אי פעם זה יקרה לי. אומרים שהדבר האחרון שמת, זו התקווה. ואני עייפה, זה מאוד קשה תבינו, להאמין בלא נודע..כבר שנים כל כך ארוכות..בכנות, אלה לא החיים שאני מאחלת לעצמי - חיים בלי אהבה, בלי החבר הכי טוב, בלי משפחה משלי. עם כל הקושי אני נכנסת לאפליקציות בכוחותיי האחרונים כבר.. באמת.. אני לא רוצה למות, ואין לי מחשבות אובדניות. אבל ההרגשה היא שאתה בן אדם חי-מת.
אני מקנאה בכל מי שלא עבר את הגהנום הזה. בכל מי שלא ידע דייט בימיו. אני לא מסוגלת להביא ילד לבד, עצם המחשבה על זה משתקת אותי.. והקורונה תקעה הכל.. ועוד מעט חגים, אגב ראש השנה לבד 4 ימים בין 4 קירות זה היה עינוי מתמשך. קשה לי, פשוט קשה, זו הרגשה שכאישה רווקה בגיל הזה בלי ילדים, את מחוקה, אין לך מה להציע.. למרות שיש לי המון.. מתביישת לדבר עם בנות הדודות שלי שצעירות ממני בעשור וכבר ילדו ילד ראשון .. התרחקנו.. החברות שלי מהבית, גם, כי כולם כבר במקום אחר בחיים, ואין יום שאני לא מרגישה את הפער בין המצוי לרצוי.. הכמיהה לזוגיות, לילדים, מרגישה כמו אוויר , אין לי תוקף כל עוד אני לא כזו. רווקה היא כמו מקוללת... אין לך את המקום שלך..אני כבר עשור שנים במצב הזה, כולם מדברים על בדידות של קשישים, אף אחד לא מדבר על בדידות של רווקות מאוחרת.. כשבטלביזיה כל רגע מפמפמים פרסומות על המשפחה המושלמת, אמא אבא ילד ילדה, וכמובן כל פרסומת שניה זה מוצרי תינןקות, דירות לזוגות צעירים, ועצרו רגע הכל מה איתי? מרגישה שנשכחתי, רוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה, הזמן נהיה האויב שלי.