במסלול טוב במודיעין אבל לא מסוגלת להמשיך בצבא

היי. אספר מעט רקע על עצמי. קוראים לי מעיין התגייסתי לפני שנה וחודשיים לצבא למסלול מודיעין מאוד נבחר שהרבה חולמים להגיע אליו. התחייבתי מראש גם על 3 שנות קבע ושירות חובה 2.8 כמו גבר. התחייבתי לפני שהתגייסתי... לכן לא ידעתי על מה אני מתחייבת כי לא חוויתי עוד אבל גם לא הייתי מסוגלת לוותר על זה... כי פחדתי להידפק בתפקיד אחר
מעבר לכך, אני כרגע מסיימת תואר בהנדסה באוניברסיטה הפתוחה שהתחלתי עצמאית בתיכון. אז אני יודעת שהמסלול יכול לתרום לי רבות מבחינת ניסיון תעסוקתי ויכול ״לסדר״ אותי. תאמינו לי שאני יודעת הכל. אבל אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת. המצב הנפשי שלי על הפנים, אני כל כך מתחרטת שהתחייבתי אני שונאת להיות בצבא, אני ממש סובלת, לא ידעתי שאני כל כך לא אתאים למסגרת הזו(אם הייתי יודעת לא הייתי מתחייבת). אמנם אני ביומיות אבל קשה לי מאוד כי המפקד שלי גם מתייחס אלי בצורה מזעזעת (לעבור ממנו בחודשים הקרובים זו לא אופציה) ואין לי מושג איך אהיה עוד 4 וחצי שנים במסגרת הזו, מה גם שעם יד על הלב יש לי חלומות שבוערים בי שלא קשורים למקצוע ולצבא ואני מרגישה שהצבא תוקע אותי, ולא כל דבר אוכל לעשות גם בגיל 26 כשאשתחרר. אני מרגישה שאני מספידה את החיים שלי כל לילה ולילה כי כבר לא אוכל לממש את החלומות שרציתי באמת בגיל הזה בגלל התחייבות מטומטמת שחתמתי כשהייתי בת 18. אני לא אוהבת את התפקיד וסובלת בו (אפילו שיש בו כסף) אין יום שאני לא בוכה אין לילה שאין לי סיוטים (אח של סבא שלי הוא חלל צהל ומאז המשפחה שלי יש לה מעט אנטי לצבא, בגלל האובדן והחוסר יחס מצד המדינה כשהיה צריך, אז גם אין המון תמיכה מצד המשפחה וכל הזמן זורקים לי ״תצאי משם וזהו״) אז אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני ממש קרובה להתמוטטות נפשית ושאף אחד לא מבין אותי כי אני ״במקום שכולם רוצים להיות״ אבל אני לא מסוגלת יותר, אני לא רוצה את זה יותר אני כל היום עצובה ואני רוצה להגשים את החלומות האחרים שבוערים בי. וזה לא בדיוק אפשרי בזמן צבא. חיים רק פעם אחת ואני פשוט מרגישה כבולה וזה גומר אותי. אבל מצד שני אני מפחדת שלצאת דרך קב״ן (במיוחד בתקופה של עכשיו) שאני אצטער על זה מאוד, בעיקר מכיוון שהתפקיד שלי מאוד תורם לי לאזרחות מבחינה כלכלית ומבחינה אישית, וגם לא יודעת איך יסתכלו עלי בגלל שיצאתי ״על נפשי״ מהצבא. ומפחדת שזה יהיה לי כמו חותמת רעה ושזה יוריד לי מהביטחון העצמי שאני אחשוב כל הזמן שאני לא מסתדרת בשום מקום. אבל מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אני כל כך שונאת להיות שם אני קמה עצובה, הולכת לישון בוכה, הולכת באמצע היום לבכות בשירותים, אני לא מצליחה להתחבר כל כך לאנשים שם (ביחסים סבבה אבל לא חברים כי הם בעולם משל עצמם) אני מרגישה ממש לבד, מתייחסים אלי נורא, ואני לא יודעת איך אני יוצאת מהבור השחור הזה רק בשביל לא ״לצאת על נפשי״. אבל מצד שני אני גם מפחדת לעשות את הצעד הזה. שאתחרט על זה בעתיד. תעזרו לי בבקשה אני כבר לא יכולה ככה