אני רוצה לחזק את הקשר שלי עם ההורים שלי, איך אני עושה את זה?

הגעתי למצב בחיי שבו אני מרגישה ששני ההורים שלי לא אוהבים אותי. אין לי קשר חברי עם ההורים שלי וזה מהווה בעיה עבורי. אני מרגישה שהקשרים עם ההורים שלי מהווים השורש לבעיות שלי בחיים,
ואני רוצה לתקן את זה. קצת על ההורים שלי:

אמא שלי היא אדם שמאוד חשוב לו ניקיון, סדר, כסף ושליטה. למעשה כל החלפת מילים בנינו קשורה לנושאים האלו בלבד. כשהייתי קטנה הייתי אומרת לאמא שלי שאני אוהבת אותה די הרבה והייתי עושה לה מסאזים ותסרוקות אבל עם הזמן היא החלה להתייחס אלי בצורה די משפילה. היא בלי סוף הייתה מעירה לי על לנקות את זה ואת זה ולקחת את זה ואת זה שזה דבר אחד אבל זה דבר אחר כשזה נעשה בצרחות, בשמות גנאי ובלגרום לי להרגיש נטל וחסרת ערך כאדם בתקיפות המילוליות שלה כלפיי. היא מאשימה אותי בכל מיני דברים, גם כשאני לא אחראית אליהם, היא לא מאמינה לי וקוראת לי שקרנית, ללא סוף, אין לה אמון בי. רק כשיש ראיה חד משמעית שאני לא האשמה במקרה, היא תיסוג לאחור מהאשמה הזו אבל היא תמצא משהו אחר להאשים אותי כדי להצדיק את עצמה ואו פשוט תמשיך הלאה בשלה מבלי להתנצל אף פעם על איך שדיברה כלפיי ועל האשמות השווא שהטיחה בי .
עם כל נושא שמנסים לדבר איתה, אין מקום לדיון. אם אני לא אגיד שהיא צודקת תמיד היא תבטל אותי ותתחיל להתעצבן מהשיח איתי. היא תגיד לי תניחי לי! ואין לי כוח אלייך!

היא אומרת לי להתקלח רק בצהריים ולא להדליק מזגן וכל מיני דברים שמזכירים לי את המצב הכלכלי העגום של אימי וצורחת את הנשמה שלה שוב עם שמות גנאי אם אני לא מקשיבה לה. אני מבינה שאני לא יכולה להיות מסודרת כמו שהיא, וכל הזמן לנקות אחרי בשניה שאני עושה לכלוך ושאני לא מקשיבה לכל דבר שהיא אומרת לי לעשות אבל אני עדיין מרגישה שזה לא אמור לגרום לה להתעלל בי מילולית 24/7 ולגרום לי להרגיש כאילו אני אפסית ואני רק מטרד. אני בן אדם ואם אני לא יכולה להרגיש אהובה עי ההורים שלי אז איך אני אמורה לבטוח במישהו בעולם הזה? אז איך אני אמורה להרגיש שאני שווה משהו?

לגבי אבא שלי- ההורים שלי גרושים מאז שהייתי בת 13, אני גרה עם אמא שלי והוא גר במרחק הליכה קצרה ממני לבד. יש לנו שיחות על על הרבה נושאים, דת, פוליטיקה, רוחניות, אקטואליה, היסטוריה, בריאות, באמת מלא תחומים. יותר לפני הקורונה הוא היה נוהג להזמין אותי לארוחות בוקר בעיקר במסעדות ובבתי קפה, גם אני אותו. הקשר שלנו מפותח יותר ברמה האישית אבל יש כמה בעיות שגורמות לחיכוכים רציניים. אבא שלי הוא אדם בעל חשיבה פרקטית בעוד שהחשיבה שלי לא, היא יותר אמוציונאלית. כך אבא שלי לא מסוגל לתת לי תמיכה רגשית מאוד נחוצה והוא מצטייר כחסר אינטיליגנציה רגשית, ללא אמפתיה, ללא חמלה כשאני משתפת אותו בבעיותיי ומבקשת עזרה. בנוסף לכך,לאבא שלי יש השקפת עולם מנוגדת לשלי. הוא דתי אני אתאיסטית, הוא ימני אני מרכז. הוא חושב שלהיות הומו זה מחלה אני לא והרשימה נמשכת. בגלל הדעות והשקפות העולם המנוגדות ,אבא שלי לא יכול להבין אותי כמי שאני ודי מבטל אותי. כל פעם שאני מנסה לשתף אותו בבעיות שלו, השיח נהפך ללמה זו אשמתי שאני בצרה הזו, ואיך אני צריכה לשנות את עצמי ובעצם כמה שהחברה צודקת וכמה שאני לא בסדר ואני יוצאת אחרי כל שיחה בהרגשה רעה. אין לי חברים ומי שיאהב אותי בעיקרון אז לפעמים אבא שלי הרגיש כהאדם היחיד לפנות אליו עם בעיותיי. כבר הרבה שנים, הוא לא תמך ואף יצא נגד כל בחירה שעשיתי בחיים. אם אבא שלי בעצמו אומר לי כל פעם שאני משתפת אותו בבעיות שלי שאני לא מבינה, ושאני צריכה לשנות את הגישה שלי לגמרי,את צורת המחשבה שלי לגמרי, שאני חושבת לא נכון, שאני לא מתנהגת כמו שצריך בסיטואציות שאני מספרת לו עליהן, שאני טועה תמיד, למה אני צריכה לעבוד במקום הזה ולמה התגייסתי לחייל הזה ולמה לא למדתי עדיין ולמה לא עשיתי רישיון מוקדם יותר ופשוט אומר לי שאני צריכה בעצם לשנות את כל מה שהופך אותי לאדם שאני, וגורם לי להרגיש לוזרית, אני לא יכולה שלא להרגיש שאבא שלי לא אוהב אותי. הוא לא עושה אתזה מכוונות רעות, אני מאמינה שהוא מאמין לעצמו כשהוא אומר שהוא אוהב אותי אבל אני לא חושבת שהוא מודע לעצמו. להגיד לי להיות מישהי שונה לגמרי ושהכל בי שגוי כל פעם שאני מבקשת עצה או עזרה או תמיכה רגשית מאוד נחוצה, לא מראה על אהבה כלפיי. אני צריכה שהוא יעודד אותי ויגיד לי לא נורא את תצליחי פעם הבאה וכן לפעמים אני צריכה שההורים שלי יגידו לי שאני בסדר כמו שאני. הביקורת שלו זה כבר לא ביקורת בונה זה במקום רחוק שנות לכת שנקרא "איך להרוס את הבת שלי"
כשניסיתי לשוחח איתו על זה הוא עם גישתו הפרקטית אמר דברי כמו: אז מה את רוצה? את רוצה שאני אגיד לך שאת תמיד צודקת? את רוצה שאני אשתוק ולא אגיד כלום? אני לא אתן ביקורת בכלל מעכשיו. וכל האמרות האלה מראות לי כמה הוא לא מבין ומפנים את הסיטואציה, כאילו חסר לו רכיב רגשי שנקרא אינטיליגנציה רגשית. אני לא אמורה לתכנת אותו כמו רובוט לעשות דברים מסוימים ולהגיד לי דברים מסוימים, אני צריכה שייתן לי ביקורת אבל כזו שתהיה בעיקר בונה לפחות ושתהיה לו גם אמפתיה, חמלה ואהבה שבאות מהלב ולא דפוס התנהגות של א ב וג שאכתיב לו כשהוא לא מסוגל להבין את המניעים העומדים מאחרי הדפוס.

עם כל הנאמר, אני רוצה לתקן את המצב. אני צריכה להרגיש בעלת ערך כאדם וזה מתחיל מהמקום הזה. נדמה שלא משנה כמה ניסיתי לפתח את עצמי כאדם, תחביבים, מסגרות וכולי, היה תמיד משהו שמנע ממני להאמין בעצמי ולתת מאה אחוז מאמץ ואו כשנתנתי מאה אחוז ויותר עדיין לא הצלחתי להגיע להתקדמות שרציתי בחיים, ליציאה מהמעגל האינסופי של סבל וכאב שנובע מחוסר שייכות ואך תחושת דחייה מהחברה וממקומי בעולם הזה. עבור טיפול פסיכולוגי אין לי מספיק כסף, גם לא להורים שלי. דרך קופת חולים אני כבר ברשימת המתנה אבל ייקח הרבה זמן עד שיטפלו בי. לכן מלבד זה , מה אני יכולה לעשות בעצמי כדי לבנות את הקשרים האלה שמפוררים על הרצפה מחדש? איך אני גורמת לאהבה הדדית של הורים וביתם להתפתח מתוך זה?
איבדתי את הספירה עם השיחות שעשיתי איתם לאורך השנים על הבעיות האלו שיש לי עם ההתנהגות שלהם ואיך שזה משפיע עלי לרעה בצורה הרסנית, שום דבר לא השתנה. אני רוצה באמת עצות איך אני בונה את הקשרים האלה מחדש להיות קשרים תקינים ואוהבים בין הורים לביתם?