יכול להיות שיש לי אוטיזם לא מאובחן?

שלום לכולם, אני אגיד מראש תודה שנכנסתם לשאלה שלי, מצטערת שזה ארוך ושכן, אני יודעת שאין כאן פסיכיאטרים/פסיכולוגים.. בכל זאת אשמח לשמוע את דעתכם ומה אתם חושבים.
אני בת 21, תכף 22.

זה יישמע קלישאתי אבל אני הרגשתי מאז ומתמיד שאני לא בדיוק בן אדם כמו שאר האנשים. כאילו המוח שלי לא מחווט בצורה שהוא אמור להיות מחווט כמו אצל בן אדם רגיל.
אני זוכרת שבתור ילדה, ועד היום, אני לא יכולה לסבול רעשים חזקים. זה מעלה לי את לחץ הדם ואת הדופק, אמא שלי מספרת שבתור ילדה כשהלכנו לחתונות של משפחה האחים שלי היו רוקדים ומשתגעים ורק אני הייתי מתחבאת בפינה וסותמת את האוזניים עם הידיים.

אני זוכרת שהייתי מתנהגת ופועלת בדרכים שנראו לי הגיוניות אבל אנשים היו מגיבים אליי מוזר ולא הבינו למה אני עושה מה שאני עושה, ורק בדיעבד אחרי שחשבתי על המקרה הרבה לרוב הצלחתי להבין מה היה מוזר במה שעשיתי. לדוגמה, היה לנו שיעור ספורט ביסודי ועמדנו במעגל כל הילדים. עמדתי ליד חברה שלי, ופתאום שמעתי איזה קול חבטה והסתכלתי הצידה וראיתי אותה על הרצפה. פשוט התעלמתי מזה, חשבתי שהיא הלכה לישון. המורה והילדים התחילו לבוא ולעזור לה לראות מה קרה ולא הבנתי מה הם עושים עד ששמעתי שהם שואלים אם היא בסדר, ואחר כך היא אמרה לי שהיא קיבלה מכה מהמוט של החלון או משהו (כי עמדנו צמודים לקיר).
יש עוד כמה דוגמאות מטושטשות בזיכרון שלי למצבים שבהם הרגשתי שאני לא מבינה ולא מגיבה בצורה שאני צריכה להגיב.

אני גם מרגישה שמאז ומתמיד הייתי רגשנית יתר על המידה, וכל הבעת פנים, קטנה ככל שתהיה, או שינוי בטון דיבור של מישהו, גרם לי לערעור לגבי הכוונות שלו והייתי נפגעת או בטוחה שהבן אדם שמולי לא כן איתי, בין אם זה היה חברים או משפחה..
הייתי לי גם חרדה חברתית קשה מאוד בתקופת בית הספר, היא לא אובחנה אבל ממה שקראתי פה ושם באינטרנט אני לא חושבת שהיה צורך בפסיכיאטר כדי להבין..
הגעתי למצבים שאם המורה הייתה פונה אליי באמצע השיעור והייתי נאלצת לענות לה מול כולם הייתי מרגישה נמלים ברגליים והראייה שלי הייתה נהיית חשוכה, הדופק שלי היה עולה ובאמת הייתי קופאת במקום כמו חיה בכביש שקופאת מול פנסי מכונית. הייתי נכנסת לחרדות מכל מצב שבו הייתי צריכה לדבר מול אנשים או צריכה להיות נוכחת במפגש חברתי.

בכל מקרה, הרשימה נמשכת ונמשכת... תמיד הרגשתי שמשהו בי מוזר ולא בסדר, חשבתי שזה פשוט הדרך שבה גידלו אותי, ההורים שלי, לפי דעתי, סובלים מאיזשהו סוג של דיכאון. הם דחיינים, אגרנים. הבית שלנו מאז ומתמיד היה "בית דיכאון" בדיעבד. אף פעם לא נקי, לא מסודר, יותר מדי דברים. היינו רק 3 ילדים בבית קרקע יחסית גדול, לא תגידו ההורים היו במצב כלכלי קשה וחיינו בדירת 2 חדרים..

רק לאחרונה נחשפתי לסרטונים ברשתות חברתיות של נשים בגילי (בנות 20+) שאובחנו עם אוטיזם בתפקוד גבוה רק מאוחר יותר בחייהן. הסבירו שהרבה בנות לא מאובחנות מוקדם באוטיזם בתפקוד גבוה כי התסמינים שילדה תציג בצעירותה לאוטיזם לא דומים תמיד לתסמינים שילדים בנים מציגים, ורוב המדע לגבי זה נחקר על בנים ופחות על בנות.
והן מספרות על דברים שאני מוצאת שקיימים גם אצלי - הבעייתיות ביצירת קשר עין, הבעייתיות עם מגע (אני לא יודעת אם זה אוטיזם או בגלל אבא שלי שהיה מרביץ לי, אבל לפעמים אני לא יכולה לסבול שמישהו ייגע בי, במיוחד גברים, ולפעמים אני נהיית כמעט נואשת שמישהו יחבק אותי), הבעיה בפירוש מצבים חברתיים ובהבנת הכימיות החברתיות.

אבל הדבר שהכי סתר לי בפרצוף היה איך שהן תיארו שבתור אוטיסטיות הן מאז ומתמיד בעצם חיקו את הסביבה שלהן, וכל ידע שיש להן לגבי התנהלות חברתית ואיך להגיב במצבים חברתיים זה בעיקר בגלל איך שהן ראו שאחרים מגיבים ומה אחרים אומרים והן אימצו את זה לעצמן, כי בתור ילדות הן לא הצליחו להבין לבד ולא מצאו בתוכן את הנקודה הזאת שתנחה אותן להבין מה אומרים ואיך מתנהגים, ובעצם כל הלמידה של ההתנהגות החברתית היא בעצם משחק, כי בתור מי שהן - הן לא היו מתנהגות ככה ברוב המקרים.
ומעולם לא הרגשתי משהו שכל כך נכון לגביי כי זה באמת איך שהרגשתי כל החיים, שאני לא מצליחה להבין לבד איך צריך להתנהג ואיך צריך להתנהל במצבים חברתיים והדרך היחידה להתגבר על זה וללמוד הייתה לחקות אנשים אחרים. במשך הרבה זמן הרגשתי שאין לי זהות משלי כי הרגשתי שאני מלקטת התנהגויות שונות ומנסה ליישם אותן על עצמי ולא תמיד הייתי מרוצה מזה.

אני כן יכולה להגיד שמאז הצבא, אני מרגישה ש"השתפרתי" בעניינים האלה. אני הרבה יותר חברתית והרבה יותר קל לי ליצור קשרים חברתיים עם אנשים, אני כבר לא מקבלת פיק ברכיים כשאני מדברת מול קהל, אם כבר אני מרגישה די בטוחה בעצמי..

ובכל זאת משהו בי מחפש להבין מה הבעיה שבי, כי אם אני אוטיסטית זה יסביר כל כך הרבה. אבל מצד שני אני יודעת שזה יכול לשבור אותי ומבחינתי אני אקטלג את עצמי לכל החיים כהבחורה האוטיסטית - עכשיו יודעים למה היא בת 21 ומעולם לא היה לה בן זוג. וזה בכלל יהרוס לי את הביטחון לגמרי לגבי זוגיות.

מצטערת על החפירה.. הייתי צריכה להוציא את זה מהלב שלי כי זה מעסיק אותי כבר זמן מה.. אשמח לשמוע את דעתכם ...