אין לי חיי חברה ומעולם לא הייתה לי זוגיות, מה לעשות כדי לשנות את זה?

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי ילדה מוזנחת מאוד, כל יום אבא שלי היה הולך לעבודה לכלכל אותנו ואימא שלי הייתה מחלקת דואר ושחזרה הביתה מהעבודה לא ידעה איך לטפל בי ובאחים הגדולים שלי. כמובן זה מאוד השפיע עליי לרעה בעיקר בביה"ס היסודי, היו עושים עליי כמעט כל יום חרם והייתי מנודה ע"י כל הילדים בשכבה. היו לי בלחץ 2 בנות שהיו חברות שלי וגם זה בקושי, הבנות האלה לפעמים היו חברות שלי ולפעמים לקחו חלק בחרם וקראו לי בשמות. ברוב ההפסקות הייתי מוצאת את עצמי לבד מסתובבת בביה"ס או סתם יושבת בכיתה ולרוב הייתי בוכה בשירותים. הציונים שלי ירדו משמעותית, אבל זה עוד כלום. במהלך שהייתי ביסודי, אימא שלי התחילה לחלות במחלה נפשית מאוד קשה וההזנחה שלנו רק הלכה וגדלה. בכיתה ה', ההורים שלי התגרשו ועברתי לגור עם אבא שלי (וגם האחים שלי). בחטיבת הביניים כבר הייתי יודעת בוגרת ומודעת לעצמי אז התחלתי לרכוש לאט לאט חברות והקשרים שלנו החלו להתפתח ואחרי תקופה מסוימת התרחקנו ואז שוב מצאתי את עצמי לבד אז ניחמתי את עצמי עם האינטרנט ושם מצאתי חברות חדשות. הייתי מגיעה למפגשים שהיינו מארגנים ובאמת שהרגשתי סוףסוף שייכת למקום, לקבוצה ולא שפטו אותי שם בגלל מה שאני לובשת או איך שאני מדברת או הולכת או חושבת. והקשר נשמר הרבה זמן, עד התיכון ששם כבר התחלנו להתפצל וכל אחד הלך לדרכו. כמובן שחלק מהקשרים נותקו וחלק נשמרו, הרוב לצערי נותקו.
כשהגעתי לתיכון, מצאתי את עצמי מתחברת עם שירה (*שם בדוי*-> הייתה חברה של חברה משותפת שלנו בחטיבה ולא ממש אהבתי אותה והיא לא אותי, כל הזמן רבנו על החברה המשותפת עד שבתחילת כיתה י' היא עברה לגור בעיר אחרת רחוקה), הקשר שלי ושל שירה חודש והיינו חברות די טובות עד לאמצע של כיתה י'. היא התחילה להציק לי ולרדת עליי, היא נהגה לעקוץ ואז להגיד סליחה סליחה והיא בעיקר נהגה גם לצחוק עליי ולעשות בכוונה דברים שעיצבנו אותי וככה זה נמשך כמעט כל התיכון. בכללי ככה אני אביא לכם יותר רקע- הייתי בכיתת מב"ר ש-99% ממנה היו ערסים ופקאצות שפשוט שנאתי אותם וגם אל השכבה לא התחברתי בכלל, ואם היו בנות שדיברתי איתן הקשר היה לטווח מאוד קצר. שרדתי את התיכון בהצלחה, ואני לא חושבת שהייתה מאושרת ממני שסיימתי את התיכון.
עכשיו אני בת 19 ובסדיר (ג'וב) כבר כמעט שנה, התחברתי עם 2 בנות שירות דתיות שהן החברות הכי מקסימות ומדהימות שהיו לי עד עכשיו (הן גרות בצפון לצערי) ועם עוד כמה חיילות אבל הן חברות פחות טובות שלי. במהלך התיכון התחברתי עם עוד חבורת בנות, אחת מהבנות משם מהעיר שלי והשאר מעיר לידנו ועד עכשיו אנחנו בקשר-איתן בעיקר אני יוצאת בסופשים כי הן גרות בקרבתי. בנוסף, שמרתי על קשר עם חברת ילדות אחת מהגן (גרה בעיר שלי עוד למזלי) ועם עוד מישהי מהאינטרנט מגיל 13 עד היום (מהצפון גם). אני מבואסת מאוד ומדוכאת שבקושי יוצא לי לצאת ואני מרגישה שבקושי יש לי חיי חברה, אני לא אוהבת לצאת למועדונים/ברים/מסיבות/פאבים וכל המקומות ההמוניים האלה ואני מעדיפה לצאת לים/מסעדה/סרט וכל מקוום אחר שלא מעשנים בו או משתכרים. אני אביא לכם דוגמאות- לפני איזה שבועיים בערך ניסיתי לגבש את החבורת בנות שנלך לים (זה היה רעיון שלי ושל עוד אחת מהחבורה היא כולה התלהבה "כןןן, בואי נארגן יציאה ולים וזה") אז פתחנו קבוצה בוואטספ בתחילת שבוע (קבענו שנלך בשישי) וכל השבוע אף אחת לא כתבה בה כמעט חוץ ממני וביום חמישי שלחתי שם הודעה "מה קורה בנות? הולכים בסוף?" אף אחת כמעט לא טרחה לענות, אפילו לא זאתי שיזמה איתי את היציאה אז התקשרתי אליה כמעט כל היום חמישי והיא לא ענתה לי וגם טיפה בשישי- ושוב אין מענה. ביום ראשון היא התקשרה אליי ותיזכרתי אותה שקבענו בשישי ללכת לים היא באה לי עם תירוץ ממש ממש דפוק ופשוט הבלגתי את זה, כמובן שהתבאסתי רצח כי עד שהצלחתי לארגן יציאה לאנשהו זה התבטל אפילו ללא סיבה מוסברת. אתמול, הייתי אמורה ללכת עם אחת הבנות בחבורה הזאת לבכורה של סרט ושוב פעם התלהבתי וכבר התארגנתי והייתי מוכנה ופתאום אני מקבלת ממנה טלפון והיא אומרת לי "אין לי איך לחזור" טוב באמת שאת נזכרת לבדוק את זה, היא תירצה לי שאמא שלה הייתה אמורה להחזיר אותה אבל היא חזרה עייפה מהעבודה ואין לה כח ואין כבר אוטובוסים בשעה הזאת שהסרט נגמר. הצעתי לה שנחזור במונית חד פעמי כי אני יודעת שזה יקר, אבל זה חד פעמי עד שאנחנו יוצאות עדיין סירבה בטענה שזה יקר מדי (היא גרה עיר ליידי והמרחק לא כזה גדול). אז כמובן-לא יצאתי בסוף וכרגיל התבאסתי ממש.
וגם חבר אף פעם לא היה לי, אבל כבר התרגלתי לזה שאני לבד אז זה לא כזה נורא בשבילי.. למרות שאני הכי כן רוצה להתאהב ולהכיר כי אני כבר מרגישה שאני מספיק בוגרת ובשלה בשביל קשר רציני.
אם אני לא יוצאת עם החבורת בנות בימי שישי אני סתם יושבת לי בבית מול המחשב ומתבאסת כל סופ"ש מחדש. אני כן רוצה לשנות את זה, אבל אני לא יודעת איך ומה צריך לעשות. אני כן רוצה לצאת ולהכיר, אבל אין לי עם מי. רוב החברות הטובות שלי גרות רחוק וגם איתן אני מרגישה שהקשר מתערער ורק אני זאתי שיוזמת שיחות או יציאות ואין ממש שיתוף פעולה מצידן. אין שום מסגרת שם אני יכולה להכיר, לעבוד אני גם לא יכולה כי אני מסיימת ממש מאוחר את הצבא כל יום ואני חוזרת גמורה הביתה.. ניסיתי בצבא אבל גם הניסיון הזה נכשל. עוד שנה אני משתחררת ואני יודעת שאני כבר לא אראה את בנות השירות כל יום ובגלל שהן גרות בצפון ואני במרכז אז יש לי הרגשה שהקשר לאט לאט יתנתק. אני פשוט מרגישה אבודה וחסרת מזל ואני פשוט לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה. באלי לפעמים פשוט להיעלם מהעולם הזה.