רווק זקן בן 38. פתאום הבנתי שאולי אני צעיר. אני צודק?

אני תמיד שפטתי את החיים הפרטיים שלי מאוד לרעה. אני כישלון מהלך.
בגיל 35 לא רק שאין לי אישה וילדים. אין לי אפילו בת זוג וככל הנראה גם לא תהיה אף פעם. עניין של שילוב "מיוחד" של אופי, יופי ויכולות תקשורת.

במקום זה יש לי עובדה שאני די אוהב ("די" כי זאת בכל זאת עבודה) ושחלמתי עליה מגיל 6 בערך. יש לי תואר אקדמאי שאני מאוד גאה בו (הדוקטור הראשון במשפחה), יש קשרים טובים עם המשפחה שלי (וזה לא מובן מאליו. מלא משפחות רק רבות זו עם זו).

אבל זוגיות, אפילו לא קרוב. אני בדיוק מאותם ה"חנונים" שיש בסרטים על רווקים זקנים. אפילו משקפיים ובעיות נשימה יש. להגיד שאני שמח מזה שאני לא יוצלח בכל הקשור לתקשורת עם אנשים ונשים? ברור שלא. זה מה יש. אני תמיד קינאתי באנשים שיש להם זוגיות ומשפחה. לראות תמונות שלהם שמחים, משחקים עם הקטנים וכדו', בזמן שאני לבד.

כל זה הקדמה לגבי מה אני. עכשיו, יצא שנפגשתי עם החברים שלי מהתיכון. כולם עם ילדים ומשפחות. ואז לפתע הבנתי משהו שלא ראיתי קודם: הם זקנים. ממש. כלומר למרות שאנחנו בני אותו הגיל, הם בראש ממש זקן. משפחות צעירות עם ילדים בני 8-10, אבל ראש כל כך כבד ביחס אלי. כל ילדות מהכיתה הפכו ל"אימא פולניה" ו"אימא מרוקאית" עם גוף עגול ודאגות מעל הראש. הבחור השרמנטי וספורטיבי עובד כמתכנת CNC באיזה מפעל, גידל קרחת וקרס קטנה. הילדה החכמה בכיתה היא מורה לכימיה עכשיו, מכינה לבגרות. אותה בגרות כל שנה.

ואני? הבנתי שאני צעיר, העתיד שלי עוד לפני! בקטע שאני עכשיו מגיש קורות חיים לעובדה בחו"ל. יש לי תוכנית לקנות דירה לבד ואני מתכנן כמה חדרים אדם רווק צריך וכמה זה עולה. אני חושב איפה לגור ואפילו מתי לצאת לגמלאות. אני חי בעתיד, החיים שלי הם מלאי התקדמות. החיים של החברים הישנים הפכו לשגרה, כשכל הדברים המעניינים שלהם היו בעבר (לימודים, נישואים, מעברים). פתאום הבנתי שאולי הקנאה שלי בשלווה משפחתית היתה חלום ריק. אני לא רוצה להיות אחד שכל החיים שלו הם שגרה של עבודה-בית-ילדים-שינה-עובדה-בית-ילדים-יום שבת. אני, הרווק הכושל ביקרתי ב-23 מדינות! אני לא צריך לשאול אף אחד בשביל לקנות כרטיס ולטוס עכשיו לכל מדינה שבא לי.

אני לא יודע איך להתמודד עם התחושה החדשה. לפתע שהבנתי שאולי אני לא רווק זקן, אלא צעיר עם שאיפות. אחד החברים שלא דיברנו כבר עשרים שנה פשוט הביט בי בקנאה שהוא צריך לחזור לפני 10 הביתה ואני מספר להם על ההבדל בין הניבים של גרמניה, אוסטריה שווייץ (משחק את עצמי מבין אותם).
למה אני כותב את כל זה? להבין, אולי באמת אני צודק ואני לא פחות ולא יותר מוצלח מהנשואים. אולי אני פשוט נמצא במסלול חיים אחר, פחות שגרתי אבל בסופו של דבר מספק לא פחות? החיסרון הבולט הוא כמובן שאני אמות בלי להשאיר ילדים. אבל יכול להיות שעד גיל 60-70 כבר אתרגל לתחושה הזאת וזה לא יפריע לי?