מצוקה נפשית שאפשר לתאר במילה אחת: בדידות

כפי שאתם רואים, אני כבר לא ילד. למרות זאת, את העשור האחרון בזבזתי בלהבין איפה אני נמצא. פשוט כי את כל גיל ההתבגרות העברתי בתרדמת ובעיוורון חברתי, ובעיקר בלי שהמשפחה תראה את המצוקה השקטה שלי.

נכון, מבחינה חברתית, התקדמתי, השתניתי, התפתחתי וגם למדתי דברים בטוב וברע. אבל בשורה התחתונה, במבחן האמיתי, אני לבד.

יום העצמאות היה לי קשה במיוחד. לראות את כל הרשתות החברתיות מלאות באנשים נהנים, ואני נזכר שאף אחד לא באמת נזכר בי. זה לא שאין לי חברים - יש לי בעבודה חברים שמאוד אוהבים אותי, אבל הם רחוקים ממני פיזית.

יש לי בעיה, קשה לי לנהל את המחשבות שלי. אני מאובחן עם ADHD, ומניח שיהיו פה הרבה כאלה שיזדהו איתי בכך שזה מונע מהם לנהל אורח חיים כמו שצריך.

אני מטופל במרפאת מבוגרים. ב-2020 קרו לי הרבה דברים שטלטלו אותי (מחלה של אבי, מוות של סבתי, תאונת דרכים שקרתה לי). הייתי בטיפול שבועי פסיכותרפי שנגמר לפני שכל זה קרה.

אבל מאז 2020 המקסימום שקיבלתי מהמרפאה זה טלפון מפסיכיאטרים אטומים שלא יודעים כלום חוץ לדחוף לי כדורים. ואני מסרב. לא מאחל לאף אחד את התחושה שאני חוויתי מתקופת הניסיון של הכדור, תופעות הלוואי שפשוט גרמו לי לרצות להתפוצץ.

אז אני נמצא במצוקה. אף אחד לא מבין אותי. יש עוד הרבה דברים שרציתי לכתוב כאן אבל המוח שלי גורם לי לשכוח. שום דבר לא קל לי. כי יש מצבים שאפילו המחשבה הכי פשוטה שיש לא זורמת לי בצינורות המוח.

אני לא מקבל פסיכולוג מהמרפאה בגלל שיש תור ארוך. לא רוצה פסיכיאטר שלא מוכן להקשיב למצוקות שלי וכל מה שיש לו להגיד זה שאני "מחפש תירוצים" במקום להבין שזו המצוקה שלי, העיקר כדי שיוכל לקבל עוד אחוזים ממכירת כדורים.

והכי נורא - בכל הזמן הזה בבית אני לא מסוגל אפילו לדבר עם החברים האמיתיים הרחוקים - בגלל השוני בין מצבי הרוח שלי כשאני בעבודה מוקף באנשים, לבין הלבד שיש לי בבית עם המשפחה.

אז מה שקורה הוא שאני מנסה בכח למצוא איפה לדבר עם אנשים - באתרי היכרויות, באינסטגרם, בקבוצות בפייסבוק, בטלגרם השפל. הרגע הנורא הזה שאני בוהה בטלפון מחכה שמישהו ישלח לי הודעה, שמישהו יגיב לפנייה שלי, ובתקווה שזה מישהו נחמד או מישהי נחמדה. מודה, הצורך בידידה גדול יותר מהצורך בחברים.

יש ימים שאני לא מסוגל אפילו לעשות מה שאני אוהב לעשות בבית, במחשב, אם זה לשמוע מוזיקה, לראות סרטונים וסדרות, לקרוא דברים - פשוט כי אין חשק. פה נכנס מאפיין מובהק של הADHD - אם אני מרוכז בדבר אחד - אני לא אהיה מסוגל לעשות משהו אחר - ובגלל זה אם אני חושב על לדבר עם מישהו, אני לא אהיה מסוגל לעשות מה שאני אוהב.

ולפעמים כולל חוסר יכולת לקום לבשל, או לסדר דברים, לעבוד, או אפילו חוסר יכולת לחשוב מה אני רוצה לעשות, וכל מה שאני מסוגל לעשות זה ללכת לחדר לשים את הראש על כרית וכרגיל, לגלוש בטלפון.

זו מצוקה, ואף אחד לא מבין אותי. כבר פניתי לעזרה בנוגע לטיפול אישי, אבל זה לא מספק פיתרון מידי אלא לטווח ארוך מדי. לפעמים כל מה שאני צריך זה אוזן קשבת\להיות בעצמי אוזן קשבת, מישהו\מישהי שיעריכו את ההקשבה שלי. פיתרון בטווח הקצר. כמו שיש ריטלין, אבל שלא ייעלם אחרי זמן קצר.

אין כאן חיפוש אחר תשומת לב, או רחמים. תודה למי שקרא.