יש דרך לצאת מהלופ הזה?

היי לכולם/ן,
הפוסט הזה הולך מעט לחפור, מעריך מראש את כל מי שיקרא עד והסוף וכמובן גם את מי שיגיב וייעץ.
קודם כל אספר קצת על עצמי: אני כמעט בן 31, רווק ובתכלס אני חושב שאני יחסית מסודר בחיים. אני אקדמאי, יש לי עבודה מסודרת ומאוד מכובדת במוסד פיננסי גדול ומוכר, גר בנפרד מההורים, עם רכב משלי, מצב כלכלי טוב+, גבוה ונראה טוב ומשקיע מאוד בעצמי. הדבר היחיד שאני מרגיש שחסר לי כדי להשלים את הסט זו אהבה אמיתית, נפש תאומה שאיתה אוכל להקים בית ומשפחה. אבל לצערי, פה טמונה הבעיה…
אני בסצנת הדייטים והרווקות קצת יותר משנתיים וככל שאני מסיים יותר ויותר דייטים עם יותר ויותר בחורות אני הולך ונהיה יותר ויותר פסימי.
אני יכול לומר שניסיתי כמעט הכל. מאפליקציות מאוסות ועד להיכרויות דרך חברים משותפים, היכרויות בעבודה (אני עובד בארגון גדול עם מאות עובדים ועובדות בגילאים צעירים של 20-30 כך שיש מגוון) ועד למפגשי פנויים-פנויות וספיד דייטינג. כשאני מתחיל עם מישהי אני לרוב מקבל דחיות מנומסות, למרות שאני הכי קליל, לא ביישן ולא רשמי מדי. לפעמים אני מוציא מספרים ויוצאים לדייט או שניים אבל זה לא באמת מתקדם לשום מקום, בין אם אני בוחר שלא להמשיך הלאה ובין אם הבחורה בוחרת זאת. חשוב לי גם לציין שאני ממש לא בררן ולא מחפש את האישה המושלמת כי פשוט אין כזו. בתקופה האחרונה אפילו שחררתי המון חסמים כמו לנסות לצאת עם בנות 35-37 או גרושות ללא ילדים או מעשנות ועוד רבים אחרים ועדיין, זה לא הוביל לשום מקום.
מה שיותר מייאש ומעציב אותי הוא שמאז האקסית האחרונה (שאין סיכוי בעולם שנחזור), אני לא זוכר שהרגשתי את אפקט ה״וואו״ עם בחורות שיצאתי איתן. כלומר לא הרגשתי עמוק בלב את התחושה הזו של כמה בא לי להמשיך איתה ואיך אני מחכה כבר לראות אותה שוב. במקרים המאוד בודדים שכן הרגשתי אותו עם מישהי, היא לא הייתה מעוניינת והקשר נגמר אחרי הדייט השני מקסימום, גם כשלאורך כל הדייט יש שיח מעניין וצחוקים.
במקרים שבהם בחורות כן מעוניינות בי ומתחילות איתי הן תמיד לא הטעם שלי - לא יפות, שמנות, חסרות השכלה או רמת אינטליגנציה נמוכה או כאלה שפשוט הרבה מתחת לרמה שלי (לא שופט אף אחת אבל פשוט לא נמשך לזה).
אני מאוד בגישה של לקום מחוזק אחרי כל נפילה אבל אחרי יותר משנתיים של נפילות, שחלקן כואבות, אני מרגיש שכבר לא בא לי לקום. יותר קשה לי לאסוף את עצמי אחרי כל כשלון ולאט לאט מצטיירת לי תמונה בראש שאולי לפעמים עדיף לבד. אז אני לוקח הפסקה של חודש-חודשיים אבל מצד שני שוב חוזר ערב-ערב לדירה ריקה ותחושת הבדידות רק עולה, אז אני שב לזירת הדייטים הכושלים וחוזר חלילה.
אסכם ואגיד שאני אדם מאוד ריאלי ומודע לעצמי, כלומר אני לא מאלה שמכוונים להכיר מלכות יופי אבל חשוב לי שתהיה לפחות נאה. אני לא מחפש להכיר פרופסורית בטכניון אבל גם לא איזו צ׳אחלה או ערסית.
אני גם מודע לחסרונות שלי. אני לא איזה דוגמן או איזה גאון ויודע שאני לא מושלם וכל הידידות שלי (שכולן תפוסות או נשואות, אין מה להציע לי להתחיל איתן) אומרות לי שיש לי המון מה למכור ומי שתהיה איתי תזכה ותהיה מאושרת. זה נחמד לשמוע אבל לא ממש עוזר לי והאמת שכבר קצת נמאס לי לשמוע את המשפט ״אתה באמת בחור מקסים אבל…״
אני יודע שהתשובה המתבקשת לכל מה שכתבתי היא ״תהיה חזק״, ״תחכה וזה יבוא״, ״אל תילחץ, אתה רק בן 30״ ודומותיהן. זה היה מעודד בהתחלה אבל עם הזמן זה נהיה בעיקר מעצבן לשמוע אותן. מתחיל לכאוב לי שכולם מסביבי בזוגיות מאושרת או בעלי משפחות ורק אני לבד. אני באמת לא יודע מה לעשות…
תודה רבה למי שנחזיק מעמד עד לכאן. אשמח לשמוע את דעותיכם.