קיימת אמירה יפנית: הצלחה בחיים זה כאשר הילד שלך התקדם יותר ממך.
אז אני כשהייתי צעיר רציתי להיות מדען גרעין. במהלך תואר ראשון הבנתי ש... לא. במקום זה אני רוצה להיות אסטרופיזיקאי. למה: כי פיזיקאי העוסק בגרעין זה משעמם טילים. רוב הבעיות כבר נפטרו ונשארו פרטים קטנים. אבל מצד שני אסטרופיזיקאי שחוקר תהליכים גרעיניים זה ממש מעניין. לפחות ככה חשבתי עד גיל 32-33.
פרשתי בשלב הפוסט-דוקטורט השני שלי. כי ראיתי זה לא מתקדם לשום מקום מבחינת הסיכוי שלי להישאר מדען. אבל מצד שני הכרתי סטודנטית שהתחתנה איתי כעבור שנה. אז במקום לחפש עוד משרה זמנית בחו"ל בתנאי פח פרשתי.
הלכתי למשהו בכלל לא קשור: אלגוריתמים, ארכיטקטורה של תוכנה (אני לא מתכנת, אני עובד עם הארכיטקטים ברמה של חקר ביצועים בסיסי ותכנון של שלבים). המקצוע מכניס מאוד, אבל לא מה שרציתי בחיים.
עכשיו, הילד שלנו הוא בן 5. הוא טוב במתמטיקה ביחס לגילו (למד חיבור כמעט לבד) ולמד לבד לקרוא בגיל שלוש וחצי. לא שאני מתלהב, אבל יש לו גנים טובים....
החלום שלי הוא שהוא יצליח במה שאני לא. כלומר שהוא יהפוך למדען, אבל לא כמוני אלא אחד שהצליח. אני ממש מתלבט עם זה תקין לנסות להכווין אותו ככה מגיל צעיר. לקנות לו ספרים במדע, לשבת איתו על חומר במתמטיקה, לתת לו לראות סרטים מצוירים באנגלית בלי תרגום וכד'.
אני ממש רוצה שהוא יהיה יותר טוב ממה שאני הייתי. אבל מצד שני, לא רוצה לכפות. אולי אני חושב בצורה שגויה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025