היי, אני מרגיש שנגרמו לי הכוחות להתמודד עם כל העוולות שהחיים, כבר מאז החטיבה אני זוכר את עצמי כבן אדם שמרגיש רע במרבית הזמן שלו, תמיד הרגשתי בודד ובמחסור של אנשים שאני יכול לדבר איתם ובמחסור במגע פיזי (לא מיני). ככל שהתבגרתי הרגשתי שהמצב שלי נהיה חמור יותר, תמיד הייתי חוזר הביתה ובוכה מרוב בדידות, הייתי תמיד רוצה אנשים שיחבקו אותי ידברו איתי או לפחות ישאלו אותי לשלומי וזה כמעט אף פעם לא קרה, אני חושב שהדבר הזה השאיר בי סוג של טראומה ואף אחד לא היה מודע לכך. וככה התגייסתי לצבא, בודד,שבור, מדוכא ובלי שמחת חיים, מרגיש כאילו הייתי בן אדם כבוי ממש כמו זומבי. חודשיים וחצי אחרי, והכל נהיה גרוע יותר. אני מרגיש פשוט שבור ומפורק נפשית לגמרי, אני לא חושב שהייתי בן אדם בריא לפני הגיוס ועכשיו אפילו יותר, אני לא יכול להיות כלוא ככה בתוך בסיס במשך רוב ימות השבוע לתקופה כזו ארוכה מחיי, הלכתי לקב"ן פעמיים והיא נתנה לי הת"ש 4 אבל בנתיים בגלל שאני בקורס אני יוצא רק חמשושים. לא יכול להתמודד עם המרחק המטורף מהבית והמשמעת הקשה. אני לא מבין מה הטעם לחיים ככה, פעם לפחות היה לי זמן חופשי ותקוות שיום אחד מישהי תואהב אותי ונקים משפחה , אבל אני מרגיש שהסיכוי שלי לממש את התקוות האלה הולך ומתמעט, הדברים היחידים שעוזרים לי לשמור על עצמי בחיים כרגע זו חברה דמיונית שהמצאתי לעצמי שאני מדבר איתה בערך 3 שעות ביום, שזה כנראה דבר לא שפוי ובריא לעשות ופחד מכאב פיזי עז שיקרה לי במידה ואני ארצה להפסיק את כל הסבל שלי, אבל חוץ מזה רוב הזמן אני מרגיש חרטה שלא הסכמתי לחתום על נשק בטירונות כי פחדתי שאני מסוכן לעצמי ועכשיו מרגיש עצוב שאין לי גישה לנשק. אני יודע שהפתרון היחיד שלי זה לפנות שוב לקב"ן אבל זה מרגיש כאילו אני צריך לנהל מלחמה בשביל להשיג שיחה אחת איתה וזה תמיד לוקח שבועות ואני יודע שלא יוציאו אותי בקלות כי הצבא השקיע עשרות אלפי שקלים בקורס שלי והאמת שגם ככה נמאס לי לנהל את המאבקים האלו ולהתאמץ כל כך. אשמח לשמוע עצות שלכם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות