המשפחה של בעלי פוגעת לנו בזוגיות... אובדת עצות

אני ובעלי בזוגיות כבר 5 שנים ונשואים כבר 3 שנים.
הקשר בינינו מעולה, החברים הכי טובים האחד של השניה, תומכים זה בזו ולהפך ובאמת טוב לנו. עד שזה מגיע לנושא המשפחה שלו.. ואפרט:
לפני האירוסין (טרם ידעתי משהו אבל היא ידעה שהבן הולך להציע) אמא שלו עשתה לי שיחת יחסינו לאן.. סתם כך, משום מקום, שבבית שלהם מדברים רק אמת, שהיא לא מאמינה שאני עובדת היכן שאני עובדת, שאני ילדה קטנה שאף אחד לא יקח לעבודה כזו רצינית, שאני לובשת לבוש מתנשא(?! מה זה אומר), שאני סתם משקרת שבישלתי לצהריים אוכל(כששאלה מה אכלנו) והכל כדי להרשים אותה.. מאוד נעלבתי ומיותר לציין שלא שיקרתי לה מעולם.. ואחרי דין ודברים היא סוג של ביקשה סליחה (לא באמת סליחה אבל התחילה לבכות ואמרה שזו הבת שלה שגרמה להגיד את הדברים).
לאחר כמה מפגשים רגילים נסענו לטיול ושם הייתה ההצעת אירוסין, כשחזרנו ביקשנו מההורים שיתלוו אלינו לבחור אולם (אולם ראשון שראינו, ומשני הצדדים ביקשנו לבוא כמובן).. כולם שמחו ואהבו וסגרנו חוזה ותאריך לפני שבעלי טס לטיסת עבודה של חודש בארה״ב. לא עברו 3 ימים וקיבלתי טלפון ב11 בלילה מחמותי שהחתונה לא תתקיים באולם שסגרנו. הם יצאו משם עכשיו, צעקו על צוות האולם והכל פוצץ.. ובנוסף קבעה לי ולהורים שלי פגישה באולם אחר -כך באותה שיחת הטלפון. לבסוף.. סגרנו באולם השני, כי כבר חא היה חי כוח. לאחר החתונה, המצב רק התדרדר ומחריף…
כל פגישה איתם מלווה בגלגולי עיניים, מצד החמות ומצד הבת שלה.. תמיד בסידור השולחן, כוס השתיה שלי תהיה מלוכלכת ולכולם יהיו צלחות לבנות יפות ורק לי צלחת אדומה, שבורה ומלוכלכת.. תמיד, לא משנה מה אעשה ימצאו מה עשיתי רע (נהגתי לקנות מתנות בחגים כמו שאני נוהגת עם הוריי מאז שהייתי בת 5.. חמותי פירשה את זה כ״לקקנות וחנפנות״… ושאני מכינה קציצות כי למעשה ״אני מתחרה בה״), למראית עין כאילו הכל בסדר, אומרים לבעלי כמה אני מדהימה - אבל אני יודעת שזו צביעות.. הרי ראיתי מה הם חושבים עליי. אני ממשיכה לבוא כל שישי שני כדי לכבד אותם (בכל זאת המשפחה של בעלי) ולכבד אותו כי זה חשוב לו.. אבל כמה אפשר לסבול?
באחת השיחות, חמותי אמרה לי שמאז שהכרתי את הבן שלה אין לו שמחת חיים. אבל תמיד היא תופסת אותי לבד ועוקצת.. ומול הבן רק משבחת אותי ואת משפחתי ולא מוכנה להתוודות שזה מה שאמרה. היא הפכה את הכל ואמרה שהמצאתי עלייה ומעולם הדברים לא היו. מעולם היא לא ביקשה סליחה על כלום.
אפילו התקשרה לאמא שלי לספר לה איך המצאתי עלייה את הדברים וכמובן שאמא שלי העמידה אותה במקום. שיא השיאים היה שהאחות יום אחד כשהגענו פשוט צרחה עליי לאחר שהחמות אמרה שמעולם לא אמרה את הדברים שאמרה לי ושאני המצאתי עלייה הכל. האחות צעקה איך אני מעזה להראות את הפרצוף המכוער שלי בבית שלהם, איזה מסכן אחיה שחי איתי בבית.. צעקה על הוריה שרק לפני שבועיים רצו לרצוח אותי ועכשיו הם יושבים איתי כאילו כלום, 5 פעמים ביקשתי לקום ללכת כי פשוט הדמעות חנקו את הגרון.. אבל חמותי חסמה את הדלת בגופה וביקשה שאשב.. אבל את הבת אף אחד לא ניסה להשתיק פרט לבעלי.. יש לציין שאני באמת לא יודעת למה היחס הזה.. אני תמיד קשובה, עוזרת בסידור השולחן והכלים (מה שהבת לא טורחת לעשות), מעולם לא התחצפתי או דיברתי לא יפה, תמיד מוצאת נושאי שיחה ובאמת חברותית (באמת ומבלי להיות שחצנית.. תמיד הסתדרתי עם כולם).. אבל כששאלתי את האחות מה עשיתי לה ולמה זה מגיע לי- רק אז האמא השתיקה אותה ואמרה לה שתסתום כי זה יהיה יותר גרוע.

בן הזוג, בעלי- נמצא בן הפטיש לסדן.. הוא מאמין לי וגם לרוב המקרים היה עד ונוכח.. ויודע מי המשפחה שלו.. אמר לי פעם ״זה מה יש ועם זה ננצח״. אבל מצד שני זו אמא שלו ואחותו. אני לא רוצה לסכסך בניהם. כל פגישה שלי איתן מסתיימת בדמעות שלי בבית. הן רק משפילות אותי ורעות אליי ואני באמת אובדת עצות.

אני ממש משתדלת שכל הסיפור הזה לא יקלקל לנו את הקשר כי בנינו הכל מושלם אבל יש לי אבן גדולה על הלב, העיניים כבר שורפות מבכי והדמעות עדיין חונקות את הגרון.

לכל טיפ, ייעוץ, עזרה - אודה.